החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

חלק ללא כותרת 36

הם חזרו למחנה החצויים והופתעו למצוא אותו תחת מתקפה. ג'ייסון וניקו ותאליה זינקו מהפגסוס שלהם לאדמה ורצו לחבריהם בנשקים שלופים ובלב דופק בפחד, לפחות במקרה של ג'ייסון. משום מה הוא הסתכל על פסל אתנה פרתנוס עכשיו- ומיד הבין למה כשהרגיש מוגן בזכותו, כמו במהלך המלחמה בגאיה, לדברי אלו שהיו כאן כשהיא התעוררה במחנה.  היה משונה להרגיש את זה בעצמך. הוא הופתע יותר לגלות את כירון מסמן להם בדחיפות שיבואו להיות ליד הפסל. ניקו לא התווכח ורץ לשם, אז ג'ייסון ותאליה עשו כמוהו. "למ-" ג'ייסון התחיל לשאול כששאר חבריהם הצטרפו לעמוד שם גם עד שנוצרה סוג של טבעת של 'אנחנו החטיפים הכי טעימים כאן' למפלצות. כירון קטע אותו בהרמת היד והכין את הקשת שלו במבט חמור. המבט הידידותי שבדרך כלל היה לקנטאור התחלף בכוננות תמידית לקרב; ג'ייסון זיהה את זה מעצמו, ונהיה מתוח. הוא הסתכל על אחותו בתהייה, אבל היא חיכתה לתשובה מכירון. ג'ייסון קלט פתאום שהיא מכירה אותו הרבה יותר ממנו, אולי בגלל שעכשיו חזר מ...הוא עוד לא הרגיש מוכן לקרוא לזה הבית שלו. הוא התנער ממחשבותיו וחיכה עם כולם לתשובה. "אתנה פרתנוס יסווה אתכם" כירון הסביר כשהוא סוקר את המחנה. "כיוון שאתם השבעה, השלישייה ומנהיגת הציידות היא אחות של אחת מכם, הגיוני שהמפלצות ירצו הכי אתכם. חשבתי שזה רק נבון שתהיו כאן." "כן," להפתעת כולם ניקו אישר את זה. "ככה זה היה גם במסע." הוא השפיל את המבט כשהבין כנראה שדיבר בקול רם. כירון חייך. ג'ייסון שמח מאוד לגלות שכירון לא כועס על ניקו, אפילו שהוא היה במחנה יופיטר. "נכון, ילדי. לכן מוטב כי תישארו כאן." סיים. כולם הנהנו במתח והחליפו מבטים מתוחים לא פחות. ג'ייסון הסתכל על הקרב. שאר המחנה נלחם לא רע; קונור וטראוויס הובילו את הביתן שלהם למעגל מפלצות ששאג אליהם, ביתן אפרודיטה הובל על ידי דרו טנאקה, שלמרבה ההפתעה נראתה רצינית ומודעת למצב לשם שינוי והובילה את ביתן עשר בביטחה, ביתן דמטר הצמיח דברים וכל השאר עשו עבודה לא רעה גם כן. אבל ג'ייסון עדיין הרגיש שחסר לו משהו בקרב והוא סקר אותו בניסיון לגלות מה בקוצר רוח. 

לבסוף הוא התייאש וחזר להסתכל על הפסל בעניין משועמם, והופתע לגלות את פרסי מסתכל עליו במבט רציני וחמור סבר כמעט כמו זה של כירון. הוא הסתכל עליו בשאלה. השקט המתוח שנוצר לא עשה חשק לדבר; אבל לפחות ניקו הרגיש מספיק בטוח כדי להישען על וויל בזכות זה בעיניים עצומות. "תקשיב" פרסי אמר בדחיפות וכולם כמו התעוררו מחלום. פייפר הפסיקה לסקור את הפסל מלמעלה למטה והסתכלה על בן פוסידון במעורפל; ליאו עלה באש וצווח בהפתעה כשכירון תופס אותו; ניקו האדים כולו וניסה לברוח אבל וויל תפס אותו ומשך אותו אליו בחזרה לחיבוק וניקו נטמן בו כשהוא רועד וג'ייסון עודד אותו בליבו; פרנק צחק במבוכה והייזל הסמיקה והתנשפה; קליפסו קפצה בבהלה ונתקלה בליאו כשחזר ושניהם נפלו בצורה מביכה ומיהרו לקום; נדמה שמכולם רק אנבת' נשארה ממוקדת והיא החוותה בראשה לפרסי ממקומה מאחוריי ניקו. "מה?" שאלה. רק כירון נשאר ממוקד כל הזמן הזה באופן מפחיד בקרב ולא הגיב לדבר. אלמלא מצמץ, ג'ייסון היה עלול לחשוב שהוא הפך לפסל של מדוזה. "שלושת הגדולים" פרסי אמר בהתלהבות. "אף פעם לא היו להם כל כך הרבה ילדים כאן כמו עכשיו." "האמת שכן," כירון אמר, עדיין ממוקד בקרב. "פשוט בזמנים רחוקים מאוד." הוא החווה בראשו לניקו, שהרים מבט מעורפל חושש ומבוייש מוויל בשאלה. "רק בזמן מלחמת העולם השנייה האלים נשבעו." פרסי נשף בחוסר סבלנות כמו סוס. המחשבה העלתה בג'ייסון חיוך והוא התאמץ לא להראות את זה. "טוב, אולי. אבל אתם מבינים אותי. הרעיון שלי הוא שכולנו נעשה משהו. יש כאן אגם. שמיים. אדמה." "מים אש אוויר, ורק האווטאר יכול להציל את העולם- אאוץ'!" ליאו רטן כשקיבל מכה מפייפר. עכשיו ג'ייסון החליט שבטוח מספיק לצחוק. בסוף כולם צחקו ואפילו ניקו חייך בביישנות כשוויל מלטף אותו.  פרסי רקע ברגליו כמו ילד קטן וכולם הפסיקו לאט לאט. "אז אתה אומר בעצם שאתם תנצלו את הכוחות שלכם כדי להילחם במפלצות?" אנבת'נרגעה ראשונה ושאלה בשילוב ידיים כשהיא עוד מחייכת קצת. ג'ייסון ראה אפילו, אולי, לראשונה מאז טרטרוס, שאפילו עיניה מחייכות קצת. "כן" פרסי אישר ונשם עמוק.