החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

נק' מבט: ניקו

הלילה האחרון לפני שהם יצאו לבית החיים הגיע וניקו חלם. כלומר, ברור. הוא תמיד חלם, כבן האדס, אבל הפעם החלום היה...שונה. הוא חיכה שהחלום יתמקד ואז הלך בסקרנות.  זה נראה כמו ארמון מפואר ומחשבה התחילה להציק לו. הוא ניסה לא לחשוב על זה ופשוט עלה במדרגות הארמון שהיו לוליניות מעצבנות. ניקו אף פעם לא הבין למה תמיד מעצבי ארמונות חייבים כל כך הרבה מדרגות. הוא ישאל את אנבת' אחר כך. בינתיים הוא בחן את הארמון, שהיה שחור כולו באופן מצמרר. בדרך הוא חשב על וויל. העיניים שלו, החיוך שלו... זה גרם אפילו לו לחייך. ואז הוא נתקל בכלב לבן - תומס. הוא הרים אותו בידיים רועדות. הוא תהה בהפתעה למה הן רועדות. תומס התהפך עליו וכשכש בזנב בשמחה. ניקו התחיל להרגיש שמסתכלים עליו. הוא הסתכל אחורה ולא ראה שום דבר, אבל אז הוא הסתכל שמאלה וראה תמונות. הוא הניח את תומס והתקרב אליהן בסקרנות. הוא הבחין בדמיון קל באנשים שם אליו, מה שדי הלחיץ אותו. היו שם משפחות שלמות. ניקו נגע בתמונות בהיסוס. זה הרגיש כמו ציור - כלומר, זה לפני שהמציאו את המצלמה. אז האנשים פה אמיתיים. הוא תהה מתי הם חיו ולמה מגיע להם להיות בארמון האדס. לבסוף, מאושש, הוא המשיך לעלות במדרגות, ואפילו רץ בחלקן. הוא עבר תמונה לתמונה עם שלושת הגורים שנבחו נביחות קטנות בשמחה ועלו איתו פעם ברגל ופעם במסע צללים קטן. בסוף ניקו התנשף ונעצר מול תמונות נוספות - שתי תמונות כדי להתאושש. הוא בהה בהן במעורפל. לקח לו זמן, אבל הוא שם לב מתישהו שהוא לא נושם. הוא הכריח את עצמו לנשום ובלע רוק. בתמונה אחת הייתה ביאנקה, ובשנייה אימו, מריה. הוא בהה בהן, קפוא. "יפה, נכון?" הוא שמע קול, הסתובב ונפל במדרגות עד שנעצר בקושי. האדס גלגל עיניים ועזר לו לקום. 

"שפן. עברת את טרטרוס, נחטפת בידי ענקים,פגשת את קופידון ואתה פוחד מ מ נ י , אבא שלך. אני תוהה אם אני צריך להיעלב או לצחוק." האדס ציין והרים אותו על הרגליים. ניקו כחכח בגרון, סמוק, ושפשף את האיזורים שכאבו לו. "הנה," אמר האדס והושיט לו שיקויי חד קרן. ניקו שתה ובחן את אבא שלו. "מה אני עושה פה?" הוא שאל בין לגימות. "נחש," האדס אמר. "אה, רגע, לא. אל תנחש. פשוט תראה." האדס פרש ידיים. "ביקור משפחתי" ניקו ניסה. האדס הנהן, מרוצה.