המשיכי לנשום

פורולוג

פסקה אחת, החלטה מפוקפקת אחת. מדינת מקסיקו לא מרחמת על "פושעת" אשר הגיעה בזהות בדויה מספרד סלאמנקה. עיר הזהב קוראים לה. עבורי היא עיר הצביעות.

"האם יש לך משהו להגיד להגנתך?, העלמה סיילו סימון" השופט המזדיין שאל.
הסתכלתי סביב. שופט נגד, שוטרים נגד, אנשים נגד.
הסתכלתי על עורכת הדין שלי, פניה לא הראו טוב.
אם ציפיתי שמלאך האלוהים יקח אותי לעולם שכולו טוב טעיתי. מקסיקנים מזדיינים.
"אני מתנגדת כבוד השופט!" לודמילה אמרה מבעד לכתף שלי. "העונש אשר הבאת למולי מוגזם ולא הולם את הזהות המינית שלה!" שניה עברה. עוד שניה. חריק נשמע. קול הפטיש על שולחן השופט הקטן, אין פה תקציב.
כשיצאתי לנקמה ידעתי שאמצא את עצמי בבעיות. הראש שלי היה אכול מחשבות. אבל אני מתנצלת מעומק ליבי.
אני סיילו סימון לא מפסידה יותר.

"שקט בבית המשפט!." הוא קרא והתיישבתי במקומי. מסתכלת עליו כנראה בפעם האחרונה בחיי הצעירים. לפחות ניסית סיילו.

"לודמילה היקרה וכבוד השופט." אני פותחת את פי. "האדם שיושב בשולחן התובע הביא אותי למצב הזה. אם המדינה שלכם מוכנה להעמיד אותי לעונש לא ראוי אז זכותי המלאה להילחם. הצגנו לכם את האשמות. הסיבה האמיתית למה שעשיתי. שכחתי שאין לכם כבוד. זו מלחמה לשווא. אני רק מצפה לעונש ראוי למיניות שלי." אני מסתכלת עמוק בעיניו של השופט המזדיין. נקודת שפל כזאת לא חוויתי מימי.

"סיילו סימון, האשמות נגדך מפרות את חוקי המדינה." שקר מזדיין.
"את הראשונה שעשתה זאת. את תקבלי יחס של גבר עלמתי. כלא אריוס. תגיעי לשם ברגע זה." פניי היו קשות.

אני יודעת מה עשיתי. הוא רצה לשבור אותי ברגע שהבין מי אני באמת. קייל ולנסי. ניצחת שוב. אין צדק. אני אישה, אני כלום בעולם שלו.

"סיילו, את תקשיבי לי. ואם לא החיים שלך יעלמו ברגע."
המשפט מהדהד בראשי.

אני רוצה ליפול על הרצפה לבכות את חיי. אך הכל שונה. אחרת. השוטרים באים אוזקים אותי. שיערי הצבוע עוקץ את גבי. פרקי ידי צועקים. מבטי האחרון עליו. קייל ולנסי.
רצחת אותי, השפלת אותי, ויצאת נקי. ככה זה שאתה אדון המאפייה. המדינה שייכת לך. הכל עסקים בעולם הזה.
אך אני מבטיחה בשם האלוהים. אם אי פעם תהיה לי הזדמנות, אחזיר לך על כל מעשיך.

"סיילו אני אלחם בשבילך!" לודמילה צועקת מאחור. "זכרי לא לעשות בעיות!, עוד טיפה ואת בכלא נשים. אני מבטיחה" היא צעקה לי שוב.
הייתי בשלי, הכל עבר מהר מידי.

אתה צריך להיות כאן במקומי קייל.

המבט האחרון שראיתי הוא מבטו הזחוח של קייל.
צרחתי. צרחתי את חיי!.
השוטרים השתלטו והובילו אותי למכונית. אזוקה. כבולה.
כמו החיים שלי אליו.

"המשיכי לנשום" הוא אמר יום יום. "אי אפשר לנשום בגיהנום, אפשר להיחנק בגיהנום אדוני"

המילה אדוני. בחיים לא אגיד אותה בקול. לא עוד.

"אז תיחנקי כלבה, אביא חדשה" הוא החטיף לי סטירה. שתקתי אך אגרתי. אסור לענות לו בחוצפה.
במשך השנים למדתי לשתוק. לפעמים השתיקה עוזרת.