כל מה שאני שונא בך

פרק 1

קונור

"תתעורר כבר" שמעתי והרגשתי משהו רטוב על פניי.
פקחתי את עיניי בבהלה ומצאתי את אחראית משק הבית שלנו רוזלי עומדת מעל מיטתי כשכוס זכוכית בידה.
"את חייבת להפסיק לשפוך עליי מים כל בוקר." רטנתי והסטתי מפניי את שיערי הרטוב והמבולגן משינה.
"ואתה חייב להפסיק לשחק במחשב כל הלילה, אם אני לא הייתי כאן כדי להעיר אותך כל יום במשך שבע עשרה השנים האחרונות כנראה שלא הייתה לך השכלה." נזפה בי.
"את לא אמא שלי" אמרתי בכעס וכשראיתי את ההבעה הפגועה שעל פנייה מיד התחרטתי. למען האמת רוזלי הייתה אמא שלי יותר מהאמא האמיתית שלי שהייתה עסוקה בעבודה שלה מאז שאני זוכר את עצמי. היא ואבא שלי ניהלו את אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארצות הברית, הם נחשבו למבין הטובים בתחומם, אם לא הטובים ביותר. כך שלא היה להם הרבה זמן לילדיהם ולמען האמת אני דיי בטוח שאני ואחותי הקטנה עול על חייהם.
"אני מצטער, לא התכוונתי רוז" אמרתי בחיוך כדי לנסות לפייס את מנהלת משק הבית האהובה עליי.
"הכול בסדר קוני, אני יודעת שאני יכולה להיות לוחצת לפעמים אבל אני פשוט דואגת לך."
"אני מבטיח לך שאין סיבה לדאגה." כי באמת אין סיבה, אני בן שמונה עשרה ומגלגל מאות אלפי דולרים בחודש ויש לי מלגה מלאה לכל אחד מהקולג'ים והאוניברסיטאות של ליגת הקיסוס. למען האמת הם ממש רבים עליי.
"אני לא בטוחה, אומנם העתיד שלך נראה מבטיח קוני אבל אלו השנים הכי יפות שלך, אתה לא יוצא למסיבות, אתה לא מבלה הרבה עם חברים ומתי במשך שמונה עשרה השנים שאני מנהלת משק הבית הזה ראיתי אותך מביא לכאן בחורה?" הדברים האלו בכלל לא מטרידים אותי, הם הסחות דעת ואני לא מעוניין בהם.
"אני מסופק מהחיים שאני חיי רוז." אמרתי בגיחוך וקמתי מהמיטה, זה הרמז של רוז שהשיחה הסתיימה ושהיא צריכה לצאת מהחדר שלי. באנחת ייאוש רוז קלטה את הרמז ויצאה מהחדר שלי. מיד ניגשתי לארון וזרקתי על עצמי דגמח בצבע קרם וקפוצ'ון בצבע כחול כהה.

***
חניתי את הרכב שלי במגרש החנייה של התיכון היחיד בעיירה שלנו. תיכון "ווסטדייל". השארתי את משקפי השמש שמשמשים גם כמשקפי ראייה על פניי וכיסתי את שערי המבולגן בכובע של הקפוצ'ון. כשתיק הגב שלי תלוי על כתף אחת טרקתי את דלת הרכב שלי והתקדמתי אל הכניסה לתיכון. השיעור הראשון שלי להיום הוא אנגלית והתקדמתי לכיוון הלוקר שלי כדי לקחת את הציוד הדרוש לשיעור. מה שלא ציפיתי זה למצוא זוג מתמזמז על הלוקר שלי. הבחור לבש את הג'קט של נבחרת הפוטבול והבחורה את המדים הכתומים של נבחרת המעודדות. היא נשענה על הלוקר שלי כשהבחור מצמיד אותה אליו. את הבחור הצלחתי לזהות. ג'ייסון אדמס, קפטן נבחרת הפוטבול והסיוט שלי בתיכון הדפוק הזה. הוא כל כך בלע את הבחורה שלא הצלחתי לראות דבר מלבד הרגליים החטובות שלה ומדי המעודדות. ניגשתי אל גבו של ג'ייסון ונגעתי בכתפו.
"אני מצטער להרוס את חגיגת המזמוזים הפומבית אבל אני צריך את הלוקר שלי." אמרתי בנימה משועממת. ג'ייסון עצר את הנשיקה עם הבחורה, שחרר אותה והסתובב אליי. מיד נגלה אליי הסיוט השני שלי בבית הספר, ליב ווסלי, הקפטנית של נבחרת המעודדות והבחורה הכי בלתי נסבלת עליי אדמות. היא מחייכת בשפתיה הנפוחות מנשיקות תוך כדי שהיא מסובבת קצוות שיער שטנית בהירה.
"אתה באמת מתכוון לתת לחנון הזה להפריע לנו ג'ייסון?" גיחכה.
"לא יודע, הוא קצת מפחיד אותי, הוא נראה כמו ערפד." עיקם את שפתיו בהתנשאות. ליב צחקה צחוק מתגלגל והתקדמה בצעד אחד לעברי כך שהייתה ממש קרובה אליי.
"אתה צודק, המשקפיים האלו ממש לא אופנתיים, הוא באמת נראה כמו ערפד." היא הושיטה את ידה לעבר פניי והורידה את משקפיי השמש שלי. נעצתי את עיניי בעיניה במבט זועם וידי רעדו מרוב כעס. היא למשך שנייה כמעט בלתי מורגשת נעצה את עיניה בעיניי ומשהו שהיא ראתה שם גרם לה להיבהל כי היא פערה אותן בבהלה והטיחה את המשקפיים בחזי.
"קח את המשקפיים המכוערות שלך." אמרה בזעם. תמיד עוררתי בבחורה הזאת זעם. אבל התחושה הייתה הדדית כי גם היא עוררה בי זעם שהשתלט על כל הגוף שלי כשהיא הייתה בקרבתי. היא נשענה בחזרה על הלוקר שלי ומשכה את ג'ייסון אליה.
"תתעלם מהחנון הזה ותנשק אותי, לא אכפת לי שהוא מסתכל, הוא מוזמן להישאר ולרייר כמו הבתול שהוא." היא אמרה לג'ייסון אבל לא הפסיקה להסתכל עליי.
"הצגה נעימה בתול, רק אל תשפשף את הצימוק שלך בזמן שאתה מסתכל עלינו זה יכול להיות מטריד." גיחך ג'ייסון תוך כדי שהוא דוחף את ליב על הלוקר שלי ומתחיל למזמז לה את הצורה. היד שלו נשלחה לתחת שלה בעוד הידיים שלה אחוזות בג'קט הפוטבול שלו. הסתובבתי בכעס והתקדמתי לעבר כיתת האנגלית, בלי הציוד שלי.

היי
אחרי מלא זמן התחלתי ספר חדש
ממש אשמח שאם אהבתם את הפרק הראשון תצרפו את הספר לסיפריה שלכם כך שתקבלו התראה כל פעם שאעלה פרק וכמובן שתסמנו בכוכב, אם ממש ממש אהבתם אשמח גם לתגובה שאדע שאני בכיוון הנכון ❤️