כל מה שאני שונא בך

פרק 5

ליב

אימון המעודדות, החלק השנוא עליי ביום.
אני אוהבת לרקוד ואת החלק האומנותי אבל אני סובלת כמעט בקושי את כל חבורת הטיפשות שנקראות נבחרת המעודדות. כולן שקרניות וצבועות. מתות לראות אותי מפשלת ולקחת את הכתר. אבל אני הקפטנית שלהן בין אם הן רוצות ובין אם לא. ואין לי שום כוונה לפשל.
"לא אמור לקחת לכן כל כך הרבה זמן לעלות על מדי המעודדות." צועקת המאמנת אריאנה מחוץ למלתחות בזמן שכולנו לובשות את מדי המעודדות הכתומים – לבנים עם הקמע של נבחרת הפוטבול שלנו. נמר.
"את כל כך נדפקת ליב." אמרה שילה ועוד כמה בנות צחקו איתה.
"למה את מתכוונת?" שאלתי בתמימות אבל לא הייתי תמימה בכלל. ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת.
"קונור צ'ייס? אני לא מאמינה שנתקעת עם הפריק הזה." אמרה מייגן בזמן שקשרה את השרוכים בנעל שלה.
"אני ממש מרחמת עלייך, שלא תדבקי בחנוניות שלו." צחקה שילה.
"אני חושבת שהוא לא כזה נורא, אם הוא לא היה כזה מוזנח הוא היה חמוד." אמרה סקארלט.
"איכס סקארלט, הסטנדרטים שלך כאלו נמוכים, אין פלא שקליפורד זרק אותך." הקניטה אותה מייגן.
"מייגן צודקת סקארלט, את צריכה להרים את הסטנדרטים." גיכחתי.
"אני באמת חושבת שקונור לא כזה נורא, חוץ מזה הוא חכם בטירוף, את בדוק תקבלי מאה בזכותו." סקארלט קרצה לעברי. זו הייתה הטעות של כל החברות שלי, של כולם בבית הספר הזה. הם חשבו שאני מטומטמת אבל הם טעו, הייתי מסוגלת לקבל מאה גם בלי קונור צ'ייס הדפוק.
"ברור, אני מתכוונת לנצל אותו בשביל הציון." אמרתי בטון מרושע וכל הבנות התחילו לצחוק.

***
לאחר שאימון המעודדות נגמר התקלחתי בזריזות ולבשתי ג'ינס קצרים וגופייה סרוגה עם חמניות. נעלתי נעליים ופיזרתי את שערי שהגיע עד אמצע הגב בגלים שעוצבו בזכות מסלסל השיער שלי. לקחתי את תיק הגב שלי והתקדמתי אל הכניסה לספריה כדי לחכות לחנון. חשבתי על המפגש שלנו היום ליד הלוקר שלו. האם אני באמת מסוגלת להפסיק להציק לו ולשתף איתו פעולה? אין לי ברירה, אני חייבת. נזכרתי בעיניי הקרח הכועסות שלו ננעצות בי והלב שלי התחיל לדפוק מהר. משהו בבחור הזה.. אני לא מצליחה להבין למה הוא משפיע עליי ככה. ניסיתי לחשוב על משהו אחר חוץ מעיניי הקרח של קונור. אני מודה שהכעיס אותי לשמוע את החברות שלי מדברות עליו כך היום וזה הפתיע אותי. הרי אני עושה את זה כל הזמן, לפחות הן לא עושות את זה בפניו כמוני ועושות את זה מאחורי גבו. אבל הוא היה החנון שלי ואני הייתי הביריונית שלו. ולאף אחד לא הייתה זכות להקניט אותו חוץ ממני.
המתנתי לו כבר רבע שעה והתחלתי להאמין שהוא לא יגיע כששמעתי רעש צעדים והוא הופיע מולי. משקפי שמש על עיניו, כובע הקפוצ'ון על שערו וקצוות של שיער בלונדיני בהיר יוצאות מתוכו.
"חיכית לי הרבה מעודדת?"
"ממש לא, הגעתי הרגע, אני לא מחכה לאף אחד." שיקרתי. פיו התעקם בלעג כאילו ידע ששיקרתי והתחשק לי להרביץ לפרצופו הזחוח. הוא עקף אותי ונכנס בדלתות הספרייה תוך כדי שהוא מוריד את הקפוצ'ון מראשו ומסיר את משקפי השמש שלו. הוא ניגש לפינת מחשב ומתיישב.
"הדבר המנומס לעשות זה להביא לי כיסא." נזפתי.
"אני סומך עלייך שתסתדרי לבד." גיחך. גלגלתי עיניים ולקחתי נשימה כדי להירגע. אל תריבי איתו. תעשי את העבודה ותשכחי שהוא קיים. הבאתי לעצמי כיסא והתיישבתי לידו.
"חשבת כבר על אגדה?" שאלתי.
"אני חושב שכן."
"נו?" לצערי הייתי סקרנית יותר ממה שהייתי צריכה להיות.
"לא רוצה להגיד לך, את תצחקי עליי."
"היי, הפסקת אש זוכר?, חוץ מזה אני חייבת לדעת באיזה סיפור ילדים בחרת."
"הברווזון המכוער" פלט ובאמת שניסיתי שלא לצחוק אבל בסופו של דבר התפקעתי.
"זה ממש מתאים לך." צחקתי בקול.
"שקט" קראה הספרנית.
"סליחה" התנצל קונור בשמי.
"ברצינות? הברווזון המכוער? לפחות אתה מודע לעצמך." שוב אני יורדת עליו, אני לא מצליחה להפסיק.
"נו ועל מה את חשבת? אני בטוח שבחרת אגדה מטופשת." התרגז ופתאום הייתי נבוכה בגלל הבחירה שלי. הייתי בטוחה שהוא לא יעריך אותה.
"סינדרלה." הוא צחק.
"כמה מתאים לך לבחור סיפור על גולדיגרית."
"סינדרלה לא הייתה גולדיגרית, היא באמת אהבת את הנסיך." התרגזתי.
"אז את בעצם מחכה לנסיך שיבוא להציל אותך?" אמר בזלזול. שתקתי. פעם ראשונה שלא היה לי מה להגיד. הייתי ליב ווסלי, הילדה משכונת העוני שחלמה להגיע לגדולות אבל עם ערך עצמי נמוך כל כך שהייתה זקוקה להאמין שנסיך יציל אותה במקום להציל את עצמה. הוא ראה משהו בפניי שגרם לו להפסיק והוא העביר את הנושא.
"אני חושב שכל אחד יחקור קצת על האגדה של השני, מי כתב אותה, מהי ארץ המקור ויסכם סיכום קצר על האגדה שמכיל תקציר עלילה."
"רעיון טוב" אמרתי עדיין נבוכה ופתחתי את המחשב. הקלדתי בגוגל "הברווזון המכוער" וניגשתי לעבודה. קונור קם ממקומו ועבר למחשב פנוי אחר כדי לחקור על סינדרלה. הוא היה כל כך מרוכז בעבודתו ומדי פעם הגנבתי אליו מבטים.