כל מה שאני שונא בך

פרק 42

ליב

"סופיה ילדה" אמרה שאיין מהצד השני של הקו.
"באמת? וואו." התלהבתי. סופיה ואני לא היינו בדיוק חברות אבל היא תמכה בי בחודש האחרון והערכתי אותה.
"כן, תהיי מוכנה, עשר דקות אני אצלך."
"מה?" שאלתי מופתעת.
"מה מה?, הולכים לבקר אותה ואת טיילר בבית החולים טיפשה."
"אני לא חושבת שכדאי שאגיע." השבתי.
"למה לא?" שאלה.
"טוב.. סופיה ואני לא בדיוק חברות, אני לא חושבת שאני רצויה."
"אל תדברי שטויות, סופיה תשמח לראות אותך. אני בטוחה."
"אבל.." התחלתי להסביר אבל היא קטעה אותי.
"יש לי הרגשה שאת מתחמקת כי את חוששת לראות את קונור ולא בגלל סופיה." היא עלתה עליי. אחרי התקרית בשבוע שעבר לא התחשק לי להיתקל בקונור. כל מפגש איתו היה קשה מקודמו. לפני שאמא מתה כמעט נשברתי וחזרתי אל בין זרועותיו. אבל המוות של אמא שלי חישל אותי והפך אותי לחזקה וכמובן הזכיר לי ששום דבר הוא לנצח ובסופו של דבר אף אחד לא ישאר תמיד. גם לא קונור. לא יכולתי לסמוך עליו וידעתי שההחלטה הבריאה והנכונה תהיה להתרחק ממנו ולנסות לשקם את חיי.
"אני לא מתחמקת מקונור." מיד הכחשתי.
"אל תשקרי, אני יודעת הכל."
"לא את לא." התרגזתי.
"תעשי לי טובה ליב, התפטרת כדי להתרחק ממנו."
"התפטרתי כדי לשקם את חיי, אני רוצה להיות יותר מאשר מנהלת משק בית של מישהו."
"טוב אני בנהיגה, עשר דקות את למטה, נדבר על זה. ביי." היא ניתקה את השיחה ולא השאירה לי מקום להתווכח. ניגשתי לחדר השינה היחיד שלי בדירה החדשה והחלפתי את בגדי העבודה שלי בשמלה משובצת בעלת שרוולים ארוכים בצבע אפור. טרנד המשבצות חזר לאחרונה. נעלתי מגפי קטיפה בעלי עקב קטן שמגיעים עד הברך אותן קניתי מלפני שתי עונות בחנות יד שנייה. מציאה של ממש. פיזרתי את שערי בגלים טבעיים. אופנה מאז ומעולם גרמה לי להרגיש טוב ושיפרה את מצב הרוח שלי. היא עשתה זו בזמנים האפלים ביותר בחיי והיא עושה זאת עכשיו. עבר חודש שלם מאז מותה של אמא ולא הייתי בסדר. כלפי חוץ? חזרתי לשגרה אבל מבפנים? הנפש שלי הייתה מתה. עדיין בכיתי בלילות ועדיין חשבתי עליה בכל רגע פנוי. צלצול הטלפון שלי נשמע והשם של שאיין הופיע על המסך. היא כנראה כבר למטה. יכולתי להיפטר ממנה בגסות רוח אך לא רציתי לעשות זאת. הייתי בטוחה שבגלל שהתפטרתי מהעבודה אצל קונור הקשר ביני לבין שאיין יתנתק אבל הופתעתי. במהלך השבוע האחרון שאיין הופיעה שלוש פעמים בדירה החדשה שלי ולא אפשרה לי לשקוע בדיכאון ורחמים עצמיים. באחת מהפעמים היא אפילו הופיעה עם סופיה שכבר הייתה בחודש התשיעי להריונה ובקושי הצליחה להגיע לדירה. היא הייתה חברה טובה ולמרות בעיות האמון שלי באנשים ניסיתי לסמוך עליה ולאפשר לעצמי להתחבר. נעלתי את דירתי וירדתי במדרגות של הבניין. כן לא הייתה לו מעלית והוא לא היה מפונפן כמו הבניין של קונור אבל הוא התאים לי.
"את נראית טוב" היה הדבר הראשון ששאיין אמרה לי כשנכנסתי אל הרכב שלה.
"תודה." השבתי בחיוך.

***

חצי שעה מאוחר יותר יצאנו מהרכב עם זר פרחים ענק שהחזקתי ומתנה עטופה בזרועותיה של שאיין. נכנסנו אל המרכז הרפואי "הר סיני" שנמצא בלב ניו יורק וטיילר חיכה לנו בקבלה.
"הינה אתן." הוא חייך כשראה אותנו.
"מזל טוב לאבא הטרי." שאיין בירכה וחיבקה אותו.
"מזל טוב טיילר." הוספתי וחייכתי אליו.
"תודה שבאתן, סופיה תשמח לראות אתכן."
"הגזמת בטח שנבוא, אנחנו מתרגשות כל כך לראות את התינוק." אמרה שאיין.
"אנחנו כבר נעלה לחדר שלהם." אמר טיילר.
"אנחנו מחכים למשהו?" שאלתי.
"יותר נכון למישהו." חייך טיילר וקונור הופיע משום מקום.
"מזל טוב אח שלי." הוא חיבק את טיילר ולא הסיר את מבטו ממני.
"בואו נעלה." אמר טיילר והוביל את כולנו אל המעלית המרווחת של בית החולים. תוך כמה פניות במסדרון הגענו לחדרה של סופיה ששכבה במיטה ותינוק קטן בזרועותיה
"וואו, לא ידעתי שצריכים להגיע כל כך הרבה אורחים." היא חייכה ונראתה קורנת.
"מזל טוב סופיה." אמר קונור וחייך.
"עם כל הכבוד סופיה באנו לראות את התינוק לא אותך." גיחכה שאיין ובהתה ביצור הקטן והחמוד.
"לתינוק יש שם, תכירו את איידן מילר." סופיה הציגה את התינוק המתוק שהיה שילוב מושלם שלה ושל בעלה.
"מזל טוב, הוא הדבר הכי חמוד שראיתי." חייכתי.
"תודה שבאת ליב, אני מעריכה את זה מאוד." סופיה חייכה אליי בחזרה. אם לפני שש שנים היו אומרים לי שאני אבקר את סופיה הייל החנונית של השכבה בבית החולים לאחר שילדה הייתי מתפוצצת מצחוק אבל לחיים יש הפתעות.
"זה בשבילך, ממני ומליב." שאיין הניחה את המתנה וזר הפרחים על שידת ההחתלה.
"לא הייתן צריכות. תודה."
"איפה הצ'יזבורגר שלי?" שאלה סופיה את בעלה.
"פאק, שכחתי." קילל.
"אתה צוחק עליי? אני רעבה טיילר, אני אחרי לידה למען השם ואין לי שום כוונה לאכול אוכל של בתי חולים." התרגזה.
"בסדר אני רץ לבורגר קינג" אמר.
"טוב כדאי שנזוז, באנו בסך הכל לביקור קצר, את והתינוק צריכים לנוח." אמרה שאיין.
"תודה שבאתם, אני מאוד מעריכה." סופיה הודתה לי, לשאיין ולקונור כשיצאנו מהחדר.
"למי בא המבורגר? על חשבוני כמובן." הציע טיילר.
"לי בא בוס" שאיין חייכה.
"אני אוותר, יש לי מספיק סידורים במשרד." אמר קונור והסתכל על השעון שלו. למען האמת הופתעתי מההתנהגות שלו. ציפיתי שינסה לדבר איתי אבל הוא התנהג באדישות. בתוך ליבי התאכזבתי. חשבתי שינסה להילחם עליי יותר. לא שהייתה לי כוונה בכלל לחזור אליו.
"גם ליב רוצה המבורגר." אמרה שאיין.
"לא נכון." אמרתי.
"כן נכון, את באה איתנו." התעקשה שאיין ולמען האמת לא אכלתי ארוחת צהריים היום.
"בסדר." נאנחתי בתבוסה.
"גם אני בא." הכריז קונור.
"מה פתאום שינית את דעתך? לפני רגע אמרת שיש לך עבודה במשרד." תקפתי.
"העבודה תחכה, יש דברים חשובים יותר." הוא נעץ בי את מבט הקרח המפורסם שלנו שתמיד הפך לי את הבטן בדרכים לא חוקיות. אפילו עכשיו.. אחרי שש שנים.. אחרי שאמא שלי נפטרה ואני עדיין באבל. התעלמתי ממנו ויצאתי מדלת בית החולים. במרחק כמה דקות הליכה ממוקדם סניף של "בורגר קינג" ארבעתנו נכנסנו לסניף. מיד ניגשתי אל ספות לארבע שבינהן שולחן והתיישבתי. קונור התיישב ממש מולי ורגע לפני ששאיין התיישבה לצידי טיילר תפס במרפק שלה ועצר אותה.
"בואי איתי להזמין." ביקש.
"זה בסך הכל הזמנה ממכונה, אתה תסתדר לבד." נפנפה אותו.
"אני אצטרך עזרה עם המגשים ושקית הטייק אווי של סופיה." אמר בקול חמור והעביר את המבטו ביני לבין קונור. שאיין שעקבה אחרי מבטו הבינה מה הוא מנסה לעשות.
"אוקיי." מלמלה וקמה לעזור לו.
"הם כאלו שקופים." נאנחתי.
"אתה ביקשת מטיילר שיארגן לנו זמן לבד?" שאלתי את קונור.
"את באמת מאשימה אותי בהתחשב בזה שנעלמת בשבוע האחרון?"
"אני לא נעלמתי, אתה כבר לא חלק מהחיים שלי, אני ממשיכה לחיות ואין סיבה שאמשיך להיות איתך בקשר."
"את באמת מאמינה לשקרים שאת מספרת לעצמך או שזו סתם הצגה מולי?" הוא גלגל עיניים.
"לך תזדיין קונור." קיללתי ועשיתי תנועה מגונה עם האצבע.
"רק איתך בייבי." השיב בגיחוך השחצן הזה שגם אחרי כל כך הרבה שנים השפיע עליי.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בעצבנות.
"את האהבה שלך בחזרה, זה כל מה שאני רוצה, שתאהבי אותי שוב, שתסמכי עליי שוב." הוא אומר ורגש מציף את עיניי הקרח הכחולות שלו. כשהיינו בתיכון הייתי מפרשת את המבט הזה לרגשות עמוקים שיש לו אליי אבל אחרי מה שהוא עשה הבנתי שטעיתי. לקונור לא היה מעולם שום רגש אמיתי אליי.
"אולי תפסיק עם זה קונור? אתה לא צריך את האהבה שלי בחזרה."
"אני כן צריך אותה, אני אוהב אותך." הוא תפס את כף ידי שנחה על השולחן וניצוצות עברו בגופי.
"לא" משכתי את ידי ממנו כאילו הוא שרף אותי.
"אתה לא אוהב אותי."
"אני כן." התעקש.
"לא אתה לא, מי שאוהב אותי בחיים לא היה עושה לי את מה שאתה עשית." זעמתי ומבטו נראה מיואש.
"עשיתי טעות ליב ואני מצטער עליה כל כך, הייתי ילד טיפש וחסר ביטחון שלא האמין שהגיע לו משהו טוב כמוך."
טיילר ושאיין התקרבו לשולחן.
"תלכו מפה." קונור ציווה.
"תישארו" ציוותי והם העבירו מבטים ממני אליו ובחזרה.
"אני בכל מקרה התכוונתי ללכת, סופיה מחכה להמבורגר שלה." אמר טיילר.
"שאיין תלכי."
"שאיין תשארי" קונור ואני אמרנו והיא הייתה מבולבלת.
"אם את לא יוצאת מהדלת עם טיילר את מפוטרת." איים קונור.
"אתה לא יכול לפטר אותה בגלל דבר כזה." צעקתי עליו ונראה שהתחלנו לחולל מאומה בסניף כי אנשים הסתכלו. כולל העובדים.
"רוצה לבחון את זה?" הוא התגרה.
"אולי באמת כדאי שאלך, נראה שיש לכם על מה לדבר." אמרה.
"אוקיי אז גם אני הולכת." אמרתי והתחלתי לקום אך קונור זינק ותפס את הזרוע שלי.
"אם את הולכת אני מפטר אותה." איים.
"אתה לא תעז."
"תנסי אותי מותק."
"אני שונאת אותך." ירקתי את המילים מפי אבל קונור לא נראה נרגש.
"תלכו." הוא הפנה את מבטו לטיילר ושאיין שצפו בנו המומים.
"אנחנו הולכים ולמען השם, תזדיינו כבר." גיחך טיילר ויצא, שאיין מיד אחריו אומרת לי סליחה בלי קול.
"מרוצה מעצמך?" התיישבתי בחזרה.
"מאוד."
"יש לך עד שאני מסיימת את ההמבורגר שלי." אמרתי וקילפתי את העטיפה מההמבורגר שטיילר ושאיין השאירו לי. קונור לא נגע בהמבורגר שלו. בזמן שאני נוגסת הוא מכניס יד לכיס החליפה שלו ומוציא מכתב.
"זה בשבילך." הוא מושיט לי אותו.
"מה זה?" שאלתי בחשדנות.
"תקראי." לקחתי מידו את המכתב שהיה נראה בלוי וישן. כאילו נמצא אצלו כמה שנים. על המעטפה התנוסס הלוגו של "הוט קוטור" קולג' ניו יורק. הרמתי גבה והסתכלתי על קונור בחשדנות.
"תקראי" אמר שוב ודחק בי. הפכתי את המעטפה ועליה התנוסס שמי המלא הכתובת הייתה מוכרת לי ולקח לי כמה שניות להבין שמדובר בכתובת של בית המשפחה של קונור ב"ווסטדייל". הוצאתי את המכתב מהמעטפה וקראתי את תוכנו.
"באיזו תוכנת עיצוב עיצבת את זה? נראה ממש אמיתי."
"לא עיצבתי, המכתב אמיתי לגמרי."
"זה לא הגיוני שהתקבלתי ל"הוט קוטור" קולג' אני מעולם לא נרשמתי." אמרתי מבולבלת. תמיד להיות מעצבת אופנה היה החלום הכי גדול שלי אך החיים מעולם לא אפשרו לי להגשים את החלום הזה. "הוט קוטור" קולג' היה מבין בתי הספר הטובים בכל ארצות הברית.
"אבל אני רשמתי. לפני שש שנים" אמר.
"מה זאת אומרת אתה רשמת?" שאלתי מבולבלת.
"שלחתי עבודות מתוך המחברת שלך אל הקולג' במילוי תופס הרשמה, הם התרשמו מאוד וקיבלו אותך ללימודים. שילמתי מראש על כל השנה הראשונה שלך בלימודים. תכננתי לספר לך על זה מיד לאחר טקס התעודות כשנהיה על המטוס בדרך לניו יורק אבל אז קרה מה שקרה..." הוא עצר.
"למה עשית דבר כזה?" שאלתי המומה.
"כי אהבתי אותך ולא רציתי שתלמדי באוניברסיטת ניו יורק מקצוע משעמם שלא מעניין אותך כמו שתכננת. רציתי שתזרחי ותגשימי את כל החלומות שלך. אני עדיין רוצה." מצמצתי כמה פעמים. שתקתי ולא מצאתי את המילים.
"בין אם תהיי שלי ובין אם לא. אני עדיין רוצה שתגשימי את כל החלומות שלך. מכתב הקבלה תקף לשמונה שנים מרגע הקבלה שלו ומעולם לא פדיתי בחזרה את התשלום על השנה הראשונה שלך. אולי כי בתוך הלב שלי ידעתי שזה לא נגמר בינינו ועוד נשוב להיפגש." נוזל חמים זלג על פניי והושטתי את ידי כדי לנגב אותו. אפילו לא קלטתי שאני בוכה. קונור חייך בתגובה והושיט את ידו כדי ללכוד דמעה באגודלו.
"אל תבכי בייבי." הוא אמר.
"אני לא יכולה.." מלמלתי.
"את יכולה ואת תעשי את זה, העברתי לקולג' סכום על תואר מלא בעיצוב אופנה שכולל מסלול תלת שנתי. אז כשתצאי מכאן את תתקשרי לקולג' ותשאלי מתי מתחיל הסמסטר הבא ותכבשי את עולם האופנה של ניו יורק." לא אני לא רציתי לצעוק עליו. מחווה יפה אחת לא תתקן שנים של סבל וכאב. הרגשתי שהחומות שלי מתחילות לקרוס ונעתי בין רצון להרביץ לו ללנשק אותו. שנאתי את עצמי על החולשה. אני לא רוצה כלום ממנו, לא אותו ולא את מה שהכסף שלו יכל לעשות בשבילי. הרגשתי כאב בטן חזק שהפך לבחילה טיפסה במעלי גרוני. זינקתי ממקומי וקונור נבהל. רצתי הכי מהר שיכולתי אל השירותים. זינקתי אל התא הראשון שראיתי ושפכתי לתוכו את כל תכולת קיבתי. הרגשתי ביד חזקה שאוספת את שערי.
"הכל בסדר ליב מותק." הוא ניסה להרגיע אותי בזמן שגלי קיא נפלטו מפי. לבסוף הרמתי את ראשי מהאסלה וקונור הרים אותי מהרצפה בזרועותיו והניח אותי על שיש הכיורים הגדול.
"תשתי" הוא הושיט לי בקבוק מים שאין לי מושג איך הגיע אליו ולגמתי כמעט את כל תכולתו. הוא ליטף את שערי ותחב קצוות מאחורי אוזני.
"אנחנו חוזרים לבית החולים." אמר.
"אין צורך, זו בסך הכל בחילה, זה אף פעם לא קורה לי, כנראה ההמבורגר הכביד עליי." משהו במבט בעיניי גרם לו להנהן בהסכמה וירדתי מהשיש. הצלחתי לצעוד בדיוק שלושה צעדים אל היציאה מהשירותים כשרגלי קרסו וקונור תפס אותי.
"זה לא נתון לויכוח, אנחנו חוזרים לבית החולים."

****

שכבתי במיטת בית החולים כשקונור ניהל שיחה דחופה מהמשרד. קונור כמובן לא חדל באמצעים ושיכן אותי בחדר פרטי ויוקרתי בבית החולים. הרופא נכנס כשערמת דפים בידו.
"אחזור אלייך מאוחר יותר." אמר קונור לצד השני בשיחה ומיד ניתק.
"איזה וירוס תקף את הבחורה שלי ד"ר?" שאל קונור. חיכינו לתוצאות בדיקת הדם שלי במשך כחצי שעה. הדוקטור אמר שכנראה מדובר בוירוס או חיידק בקיבה ואמר שבדיקת דם תהיה הכי יעילה כדי להבין במה מדובר.
"לא מצאנו שום וירוס אצל הבחורה שלך אבל מצאנו היריון, מזל טוב." חשכו עיניי.

היי לכולם
אני ממש מצטערת שלקח לי הרבה זמן
אשתדל לפרסם מהר יותר
מקווה שהפרק הזה יהיה אסקפיזם עבורכם בתקופה הקשה הזאת.
אני מתפללת לשובם של כל החטופים והחיילים שלנו הביתה, לרפואתם של הפצועים ולביטחון כל עם ישראל.
עם ישראל חיי ♥️🇮🇱

(אל תשכחו לסמן בכוכב, ולהגיב לי את דעתכם ♥️)