כל מה שאני שונא בך

פרק 10

היי חברים
יודעת שיום הזיכרון פשוט בימים הקרובים אהיה עמוסה ולא יהיה לי זמן לפרסם פרק ולא רציתי לייבש אותכם הרבה זמן.
אז תתעלמו שפרסמתי עכשיו ותקראו בצאת יום הזיכרון ❤️

ליב

שום דבר לא נראה לי הגיוני.
לא הצלחתי להבין את קונור צ'ייס. הוא היה נחמד אליי ודאג לי למרות ששנים אני מתייחסת אליו בצורה נוראית. זה היה מבלבל. אבל מה שהכי בלבל אותי זה התגובה שלי אליו. בכל פעם שהוא הסתכל עליי הסמקתי, בכל פעם שהוא ציווה עליי משהו בטון הסמכותי שלו הרגשתי דברים שאני לא אמורה להרגיש. היה בו משהו, בחנון של השכבה.
"קר לך?" שאל קונור בזמן שנסענו מהעבודה שלי אל הבית.
"לא"
"אז למה את רועדת?" הסתכלתי על ידיי וקלטתי שהן רועדות.
"אני מניחה שאני קצת לחוצה." פלטתי בלי לחשוב ורציתי לקחת את המילים שלי בחזרה.
"אני מלחיץ אותך?"
"לפעמים, אבל לא הפעם."
"אז?" לא עניתי. לא יכולתי להגיד לו שאני מתה מפחד שהוא יראה את הבית שלי. שהוא ישפוט אותי, שהוא יספר לכולם.
"ליב, כבר אמרתי לך, לא אכפת לי איפה את גרה." אמר כאילו ידע בדיוק מה עובר לי בראש.
"אני פשוט לא רוצה שאנשים ידעו." לחשתי כמעט לעצמי.
"אני לא מתכוון להגיד לאף אחד שום דבר, אבל למה אכפת לך ממה הם יחשבו? זין על כולם, כאילו החראות בתיכון שלנו טובים יותר." אני יודעת שהוא צודק, אבל לא יכולתי לאפשר לאנשים לחשוב אני חלשה, לא רציתי רחמים של אף אחד. נועדתי לשלוט, להיות בטופ הפירמידה.
"אתה לא תבין." סיכמתי. קונור לא יכול להבין אותי, הוא בשפל המעמד החברתי בתיכון, מבחינתו לחיי חברה ומעמד אין חשיבות.
"אני לא צריך להבין, ליב את יפה, את חכמה, את מקובלת, את הכול. מי שלא מבין את זה הוא אידיוט, לא צריך להיות לך אכפת מהאפסים בתיכון שלא מגיעים לקרסוליים שלך." אני חושבת שבחיים לא הסמקתי כמו שהסמקתי עכשיו, אני לא חושבת שמישהו איי פעם החמיא לי כך. הרגשתי פרפרים בבטן וזה עיצבן אותי. לא הייתי אמורה להגיב אליו ככה.
"אז ממי צריך להיות אכפת לי? ממך?, אתה חושב שאתה כן מגיע לקרסוליים שלי?" הרעל יצא מהפה שלי בטבעיות כל כך. קונור הסתכל עליי במבט שכולו תיעוב.
"את יודעת מה ליב? זין עלייך, כל פעם שאני חושב שאת אולי קצת יותר מברבי מטומטמת את מוכיחה לי שאת לא יותר ממעודדת חסרת מוח." כל האנדרנלין שהציף את גופי קודם התפוגג. הרגשתי צריבה בעיניי והשפלתי את מבטי. רציתי לצרוח עליו, רציתי להרביץ לו. רציתי לנשק אותי. הרגשות האלו כל כך בלבלו אותי.
"אתה חתיכת מניאק, קונור צ'ייס." והסטתי את מבטי לחלון עד שעצר מול הבית שלי.
"לא אמרתי לך את הכתובת שלי." פתאום נפל לי האסימון.
"לילה טוב ליב." אמר בלי להסתכל עליי.
"אתה ממש לא מתחמק מזה, איך ידעת לאן לנסוע?"
"את אמרת לי את הכתובת שלך, את לא זוכרת?" אמר בתמימות.
"ניסיון יפה חנון, אבל אני יודעת טוב מאוד מה אמרתי ומה לא אמרתי." הוא שתק.
"אתה מתכוון להמשיך לשתוק פה כל הלילה או לתת לי תשובות?"
"באותו היום שלמדנו בספריה, עקבתי אחרייך." פערתי את פי בהלם.
"אתה פאקינג צוחק עליי? באיזו זכות אתה עוקב אחריי?"
"דאגתי לך, היית נשמעת מהוססת כשאמרתי לי שג'ייסון אוסף אותך מבית הספר, חיכיתי כדי לראות שיש לך טרמפ אבל אז התחלת ללכת ברגל את עקבתי אחרייך כדי לראות שאת מגיעה הביתה בשלום."

"תודה אבל לא תודה, אני לא צריכה סטוקר חנון, אלוהים לעשות איתך את העבודה הזאת הייתה חתיכת טעות." יצאתי מרכב שלו וטרקתי את הדלת בכעס. אמא שלי יצאה מהכניסה לבניין בטיימינג מושלם. לבושה בשמלה כחולה קצרצרה ועם שפתיים אדומות שמרוחות באודם זול.
"ליבליבון מותק, חזרת הביתה, יש לי משמרת בבר, השארתי לך מפתח מתחת לשטיח." ניגשה אליי וחיבקה אותי. קונור התבונן בסקרנות מחלון הרכב שלו ורציתי לקבור את עצמי במקום.
"כן אמא, שיהיה לך ערב טוב."
"אוו, רכב נחמד והבחור שבתוכו עוד יותר, מי אתה בונבון?" אמא שלי רכנה לחלון הרכב של קונור והאדמתי מרוב בושה. היו לי הרבה רגעי שפל בחיי, אבל זה היה שיא כל השיאים.
"היי גברתי, אני לומד עם ליב בכיתה, הסעתי אותה הביתה." חייך קונור בחיוך מושלם ולא נראה מוטרד כלל מאמי.
"וואו, להיות שוב בת שבע עשרה ולהשתובב עם בנים במכוניות, את מחזירה אותי אחורה ליב, אני רק מקווה שאתם נזהרים, אחרת תמצאי את עצמך כמו אמא שלך עם תינוק בגיל שמונה עשרה."
"אמא בבקשה מספיק, קונור הוא רק ידיד." אמרתי בתסכול. קונור שקלט את המבוכה שלי והסמיק בעצמו לדבריה של אמי גאל אותי מיסוריי.
"אני צריך לזוז, היה נחמד לפגוש אותך גברתי" חייך לאמי.
"נתראה מחר בבית הספר ליב." אמר ונסע מהרחוב.
אפשר בבקשה למחוק את עשר הדקות האחרונות מהמוח שלי??

***

כמעט איחרתי ללימודים היום, נראה שאירועי ליל אמש גרמו לי לנדנודי שינה קשים, לא הפסקתי לחשוב על קונור וכל מה שקרה. הדבר הוביל לזה שנרדמתי רק לפנות בוקר והתהלכתי במסדרונות בית הספר כמו זומבי. הכנסתי את האוזניות האלחוטיות לאוזניי ושמעתי את השיר ״Enchanted" של טיילור סוויפט. הייתי מעריצה שרופה. מלמלתי לעצמי את מילות השיר ומרחתי שפתון מול המראה הקטנה שתלויה על פנים דלת הלוקר שלי כשהרגשתי זרועות שריריות עוטפות את בטני. הסתובבתי ושפתיים חמות נחתו על שפתיי.
"ג'ייסון" מלמלתי.
"מה שלום הבחורה שלי? כמעט לא דיברנו בימים האחרונים." לא הצלחתי להבין למה ג'ייסון מופתע, הרי הקשר שלנו תמיד היה רופף, ביקרתי אצלו בבית איזה כמה פעמים כשרצינו לשכב אבל לרוב לא נפגשנו אחרי שעות הלימודים ובקושי הסתמסנו.
"אני בסדר, מה איתך?" ליטפתי את פניו בחביבות. לא נעים לי לחשוב על זה אבל לפעמים ג'ייסון הזכיר לי כלבלב קטן ותלותי שהייתי צריכה להרעיף עליו חיבה לפעמים.
"אני כל כך חרמן בובה, הרבה זמן לא נתת לי." ברצינות? לפעמים לא הבנתי איך עם הגישה הזאת הוא הצליח לשמור על מעמדו בראש הסולם החברתי. היו בנות שהשטויות שהוא מוציא מהפה עושות להן את זה.
"באמת?" גיכחתי וניסיתי להישמע מטומטמת.
"מה את אומרת שבסוף היום אאסוף אותך אליי לבית ונוכל לזיין זה לזו את הצורה?" אלוהים. הבחור הזה חסר תקנה. כמו מלאך משמיים קונור צ'ייס מתקדם לכיוון שלנו. כשהוא ממש קרוב אני קוראת בשמו.
"אנחנו נפגשים אחרי הלימודים להמשיך את הפרויקט שלנו כמו שקבענו נכון?" שאלתי והפצרתי בו בעיניי לשתף איתי פעולה. הוא העביר את מבטו האדיש ממני לג'ייסון ובחזרה אליי.
"כן, נפגשים בסוף היום." ענה לבסוף וכמעט נאנחתי בהקלה. ג'ייסון לא נראה מרוצה והתקרב לקונור.
"אני לא אוהב את זה שאתה מבלה עם הבחורה שלי יותר ממני לאחרונה."
"זו לא הפאקינג בעיה שלי." גיחך קונור בהתנשאות.
"אתם צריכים להיפגש פחות, אני כמעט ולא רואה אותה."
"זו לא הבעיה שלי שחברה שלך מעדיפה להיפגש איתי מאשר איתך ראש פוטבול."
"נתראה בסוף היום ליב." אמר והלך לעבר השיעור הבא.

היוש
אם אהבתם מזכירה לכם לסמן כוכב ולהגיב ❤️