כל מה שאני שונא בך

פרק 32

ליב

היום החופשי שלי לא היה באמת חופשי. אומנם לא עבדתי אצל קונור אבל לאחר שסיימתי לפרוק בדירה החדשה שלי עבדתי במסעדה משמרת ערב. קונור חסך לי את שכר הדירה ושילם לי משכורת אבל לא הייתי מוכנה להסתמך עליו. הייתי חייבת עוד עבודה למקרה ודברים ישתבשו. כבר סמכתי עליו פעם אחת וראיתי לאן זה הוביל אותי. צחקתי לעצמי במרירות כשעליתי במדי החדרנית הזנותיים שלי אל הפנטהאוז של קונור. כשדלת המעלית נפתחה ניגשתי אל הסלון הענק והתחלתי לסדר את הספה.
"מה את מנסה להשיג בזה שאת מתלבשת כמו זונה?" קפצתי בבהלה במקומי והסתובבתי אל הקול.
"סקארלט"
"מה שלומך ליב? כמה נחמד לפגוש חברה."סקארלט ואני לא חברות. אולי בתיכון היינו אבל מאז סיום הלימודים לא שמרנו על קשר.
"אני חושבת ששתינו יודעות שאנחנו לא חברות." השבתי.
"אנחנו לא?" שאלה והתקדמה לעברי לבושה בשמלה יקרה שנראתה עליה מדהים.
"אנחנו לא חברות סקארלט, חברות לא יוצאות עם האקסים של חברות שלהן." פלטתי בלי מחשבה וידעתי שאני נשמעת כמו קנאית מרירה. אולי זה באמת מה שהייתי.
"אני שומעת קנאה בקולך ליב? איך אני אוהבת קארמה, פעם בתיכון אני תמיד קנאתי בך, היית מקובלת, קפטנית נבחרת המעודדות, היה לך את החבר המושלם, קפטן נבחרת הפוטבול. אבל היום את מקנאה בי בגלל החנון של השכבה שהתעללת בו במשך שנים."
"קארמה זה רק שיר של טיילור סוויפט ואני ממש לא מקנאה בך, אני פשוט מציינת עובדה. חברות לא מתעסקות עם אקסים של חברות שלהן. אם עשית את זה אז את לא חברה שלי."
"אקסים" היא אמרה את המילה בלעג. "בואי נודה באמת ליב, את וקונור לא אקסים, אף פעם לא באמת יצאתם באופן רשמי, בסך הכל בגדת בחבר שלך איתו כמו הזונה שאת כי פתאום הזין של החנון של השכבה נראה לך אטרקטיבי. למרות שלדעתי זה היה משהו אחר.." היא שתקה  וחיכתה שאגיב אבל בתוך תוכי עדיין הייתי קפטנית נבחרת המעודדות הכלבה ושתקתי כדי לא לתת לה את הסיפוק. אני כבר אראה לה מה זה אחרי שהיא תירק את כל הרעל המילולי שלה.
"את פשוט קלטת שקונור בא ממשפחה טובה ועשירה והוא הולך להיות אפילו יותר עשיר בגלל השכל שלו אז רצית להתעלק עליו כמו גולדיגרית קטנה וטובה משכונת עוני." הופתעתי מדבריה, לא כי קראה לי גולדיגרית אלא כי ידעה על השכונה שבה גרתי. כל תקופת התיכון דאגתי להסתיר את היותי ענייה. כנראה שהיא ראתה את ההפתעה בעיניי כי היא התחילה לצחוק.
"כולם ידעו ליב, ובכולם אני מתכוונת לכולנו, נבחרת המעודדות, נבחרת הפוטבול וכל מעגל החברים שהיה לנו בתיכון. היית שקופה כל כך. מגיעה למסיבות רק אם יש כניסה חינם. לא מזמינה אף פעם חברות לבית, מתאפרת באיפור זול. כולם ידעו וכולם ריכלו מאחורי הגב, לאף אחד לא היה אומץ לערער על מעמדך." לא הייתי צריכה להיות מוטרדת מכך שכולם בתיכון ידעו את האמת עליי וריכלו מאחורי הגב שלי. עברו שש שנים מאז אבל זה עדיין כאב.
"עצוב מאוד שאת עדיין תקועה כל כך על התיכון, עברו כבר שש שנים. תתבגרי." גיחכתי ברשעות בכוונה מלאה לעקוץ אותה.
"אני ממש לא תקועה על התיכון מתוקה, את זו שבאה הנה לעקוב אחרי הבחור ששבר לך את הלב בתיכון."
"וזה מאיים עלייך סקארלט?"
"את לא יכולה לאיים עליי, את חושבת שקונור יעיף מבט לכיוון שלך? את כלום, את אפס. שחקנית פורנו זונזונת שפתחה לו רגליים בתיכון והוא השליך לפח אחרי שנמאס לו." אמרה בכעס.
"באמת? אם זה המצב אז למה את כל כך עצבנית סקארלט? אולי כי בתוך תוכך את יודעת שזה לא נכון? את יודעת שמילה אחת שלי מורידה את קונור על הברכיים? שאם אחליט לפתוח את הרגליים שלי שוב בשביל קונור הוא יכנס בינהן בשמחה ולא יזכור איך קוראים לך?" שלפתי ציפורניים בכל הכוח כדי להכניס לכלבה. אני אולי שחקנית פורנו לשעבר אבל אין לה זכות להשפיל אותי רק כי היא מקנאה.
"הוא בחיים לא יגע בכוס המשומש שלך אבל בכל מקרה עכשיו אני הולכת להשמיד כל סיכוי קטן שזה יקרה." היא חייכה ברשעות והבטן שלי התכווצה. היא לא סתם הגיעה הנה.
"אמא שלך מאושפזת בבית החולים הפרטי "פרטסון", סרטן, כמה טרגי."
"אני אהרוג אותך כלבה." צעקתי והתקרבתי אליה בתוקפנות. השיער שלה היה על הכוונת שלי.
"לפני שאת תוקפת אותי אני ממליצה לך לחשוב פעמיים, כרגע אני שולטת בחיים של אמא שלך." קפאתי והסתכלתי עליה בבלבול.
"על מה את מדברת?" שאלתי. היא פתחה את הטלפון והראתה לי תמונה שלה מחובקת עם גבר בשנות השישים לחיו.
"תכירי זה אדוארד פרטסון, נשמע לך מוכר?." היא טופפה בציפורניה המטופחות על מסך הטלפון.
"הוא הבעלים של בית החולים הפרטי "פרטסון" וחבר קרוב של אבא שלי, אני קוראת לו דוד אדי." היא צחקקה.
"בכל מקרה אבא שלי מעביר מדי שנה תרומה ענקית לבית החולים, אפילו יש אגף על שם משפחת גריגורי בבית החולים. את מוזמנת לאמת את דבריי בפעם הבאה שאת מבקרת את אמלה."
"לאן את חותרת סקארלט?" המשחקים שלה נמאסו עליי.
"אני אהיה ברורה כי את לא חכמה ליב ואין לי רצון לחזור על דבריי פעמיים. תתעסקי עם הארוס שלי ואני אבקש ממר פרטסון לגלגל את אמא שלך מכל המדרגות של בית החולים. אני אפילו לא אצטרך לאיים עליו שהתרומה של אבא שלי תיפסק כי הוא חבר קרוב כל כך ויעשה כל מה שאבקש אבל תמיד טוב שיש תוכנית גיבוי. אם הייתי יכולה הייתי מכריחה אותך להתפטר אבל אני יודעת שזה יעורר בקונור חשד והוא לא יניח לעניין. אז תגידי תודה, אני מאפשרת לך להמשיך בעבודה כאן אבל אם רק אראה אותך נושמת ליד קונור בצורה שלא תמצא חן בעיניי את יכולה להיפרד לשלום מאמא. אם קונור יתחיל איתך את תידחי אותו. הבנת?" דמעות כמעט זלגו מעיניי, לא כי אכפת לי מקונור, אני שונאת את המניאק. אלא כי כל הנקמה שחשבתי עליה נהרסה. אני לא יכולה לפתות את קונור בשביל להרוס אותו כמו שתכננתי. כי אם סקארלט תחליט לממש את האיום שלה אני אבודה. בבית החולים הפרטי ״פרטסון״ יש את הרופאים הכי טובים והציוד הרפואי הכי מתקדם בניו יורק. מצבה של אמי גם ככה קשה, אם אעביר אותה בית חולים זה רק יגרע מבריאותה.
"הבנת אותי ליב? הייתי ברורה?" שאלה בכעס.
"כן היית ברורה." עניתי בקול חנוק.
"יופי מותק, אני הולכת ועכשיו תעשי את מה שנועדת לעשות, לשרת אותי ולהמשיך לנקות." היא גיחכה, הסתובבה והתחילה להתקדם לכיוון המעלית.
"תמיד תזכרי שקארמה היא כלבה סקארלט ויום אחד היא תתנקם בך."  היא עצרה במקומה וסובבה את ראשה אליי.
"לא נראה לי, בחיים יש מנצחים ויש מפסידים ליב, ואת לעומתי יקירה נועדת להיות לוזרית."
"לפחות אני שומרת על הצד שלי ברחוב נקי." (ציטוט מהשיר קארמה של טיילור סוויפט.)  אמרתי כשדלתות המעלית נפתחו והיא נעלמה.