פרק 17

3.6K 233 49
                                    

ליב

גרסת רמיקס של השיר "Love Game"של ליידי גאגא התנגנה באולם הריקוד בזמן שאני ונבחרת המעודדות מבצעות את הכיראוגרפיה הראשית שהתאמנו עליה בשנה האחרונה. אני עומדת ראשונה וכל הבנות מאחורי כשאני מתבוננת במראה תוך כדי שאני רוקדת בעצמי. הראש שלי לא כאן והתנועות שלי לא חדות כמו בדרך כלל. קונור דיבר עם סופיה בהפסקה. היא חייכה אליו, הוא חייך אליה בחזרה. הייתי אמורה לשמוח, התוכנית שלי מצליחה. אבל אני לא שמחה בכלל.
"סקארלט את לא עושה את זה נכון, להרים את היד יותר מהר, את לא בקצב עם כולן." נזפתי בחברתי לנבחרת שעיקמה פרצוף בתגובה.
"שאנל תעמדי ישר למען השם, את לא שמה לב שאת לא במיקום שלך?" התרגזתי שוב. מה כל כך קשה בלבצע כיראוגרפיה שהתאמנו עליה כל השנה?.
"מייגן מה נסגר עם ההבעה הזאת על הפנים שלך? את נראית כאילו בא לך למות לא כאילו את מעודדת מישהו. מה נסגר איתכן היום?" התפרצתי. מייגן באה לדבר אבל שילה קטעה אותה.
"מה נסגר איתנו? מה נסגר איתך ליב? מי השתין לך בקורנפלקס?" צעקה
"סופיה הייל השתינה לי בקורנפלקס." התפרצתי ורציתי לקבור את עצמי.

"את מתכוונת למרובעת ההיא שבשכבה שלנו?" שאלה סקארלט מבולבלת.
"זה שום דבר, האימון להיום הסתיים, תגיעו לאימון הבא מוכנות." התרגזתי ויצאתי מהאולם. סופיה הייל ללא ספק השתינה לי בקורנפלקס.
"ליב" הסתובבתי והמסדרון היה ריק מלבד קונור.
"מה קורה חנון?" שאלתי כשהתקרב אליי.
"בסדר, מחר אנחנו צריכים להגיש את העבודה אז רק רציתי לוודא שאת על זה."
"אה" התבאסתי, לא יודעת מה ציפיתי שקונור יגיד לי. אפשרתי לו להתקרב יותר מידי ועכשיו הוא מתחת לעור שלי. הבעיה היא שלא היה שום סיכוי שבעולם שהוא ירצה אותי באותו האופן. קונור צ'ייס הוא כמה רמות מעליי.
"את בסדר?" הוא שאל וחפן את הלחי שלי בכף ידו. עצמתי את עיניי מתחושת העונג של ידו עליי.
"בואי אליי, תני לי לקחת אותך לבית שלי, סיימנו ללמוד להיום."
"לא יכולה, אני עובדת היום." נאנחתי. הוא ריסק את שפתיו על שפתיי ובאותו הרגע לא עניין אותי שאנחנו באמצע מסדרון בית הספר ויכולים לראות אותנו. רק הוא, הדבר היחיד שעניין אותי.
"נתראה מחר ליב." הוא שחרר אותי והלך. הייתי חייבת קצת אוויר מקונור, כי בכל פעם שהוא היה לידי הרגשתי שאני עוצרת את הנשימה. משמרת בעבודה זה בידיוק מה שאני צריכה כדי להסיח את דעתי.

***

"אני גמורה" מלמלתי לעצמי כשהורדתי את התריס של הגלידריה לאחר משמרת קשוחה. הייתה היום מסיבת יום הולדת של ילד קטן וחמוד בשם ריאן. הוא היה מתוק אבל הוא וחבריו סיפקו לי משימות כל המשמרת. לפחות ההורים של ריאן נתנו לי טיפ שמן בסוף המסיבה. פתאום הרגשתי גוף חם שמצמיד אותי אל התריס וגבי אליו. עמדתי לצרוח בהיסטריה כשהוא משך את הקוקו שלי לאחור ורכן ללחוש באוזני.
"אל תצעקי מעודדת." הרגשתי את הזקפה שלו על התחת שלי.
"קונור?" שאלתי מבולבלת. הוא סובב אותי אליו והטיח את שפתיו בשפתיי. לשונו חדרה אל פי ונאנחתי בתשוקה.
"יש כאן מצלמות, אני לא רוצה שהבוס שלי יראה אותי ככה."
"מה שתגידי" גיחך והתרחק ממני כשידו אוחזת בידי והוא מוביל אותי.
"מה אתה עושה כאן בכלל?"
"באתי לקחת אותך, לא רציתי שתחזרי בשעה כזאת באוטובוס."
"תיזהר קונור, אני עוד אתחיל לחשוב שהתגעגעת אליי."
"אל תגזימי." גיחך ופתח עבורי את דלת מושב הנוסע ברכב שלו. נכנסתי אל המושב והוא עבר לצד השני, נכנס אל הרכב והתחיל בנסיעה.
"תודה שבאת אבל לא היית צריך."
"אבל רציתי." הוא הסתכל בעיניי ורציתי כל כך לנשק אותו. משהו בקונור נתן לי תחושת הגנה ושלווה אבל בעיקר חמימות, אפילו אמא שלי לא דואגת לי שאחזור הביתה בשעות מאוחרות לבד, אף פעם אף אחד לא דאג לי, אבל לקונור היה אכפת.
"תודה." חייכתי.
"אז.. איך הלך היום עם סופיה?" שאלתי בניסיון להעלים את החמימות שהרגשתי בקרבתו, להזכיר לעצמי שהוא לא יכול להיות שלי, הוא שלה.
"בסדר, אנחנו יוצאים בשישי."
"יופי, זה מדהים קונור." חייכתי אבל הרגשתי כאילו משאית דרסה לי את הלב.
"כן" הוא מלמל והתרכז בנסיעה. רציתי להמשיך לחקור אבל הגעתי למסקנה שהכאבתי לעצמי מספיק ליום אחד. לבסוף קונור עצר מול הבית שלי.
"תודה על הטרמפ." חייכתי ויצאתי מהרכב.
"לילה טוב" קרא ונסע. נכנסתי אל הבניין ועליתי במדרגות לקומה השלישית. הרמתי את השטיח כדי להוציא את המפתח אבל הוא לא היה שם. ניגשתי אל ארון החשמל והוא לא הונח גם שם. פאק. אמא עבדה הלילה אין אף אחד בבית. ניסיתי לחפש בתיק הגב שלי מפתח רזרבי אבל לא היה שם. נאנחתי בתסכול וחייגתי לאמא שלי. הטלפון צלצל והשיחה הועברה לתא הקולי. דמעות תסכול זלגו מעיניי. מה אני עושה עכשיו? התיישבתי על המדרגות וחיבקתי את ברכיי כשהדמעות משתלטות עליי. השכונה שלי לא הייתה המקום הכי טוב בעיירה, למען האמת היא הייתה המקום הכי גרוע בעיירה. בלילה הסתובבו כאן כל מיני שיכורים ומסוממים. פחדתי פחד מוות. הסתכלתי בטלפון שלי שהיה רק עם חמש עשרה אחוזי סוללה ועמד להתכבות בכל רגע.  אם יתקפו אותי לא אוכל להתקשר למשטרה. צמרמורת עברה בגופי ובלעתי את הגאווה שלי כדי להתקשר לקונור. כהרגלו הוא ענה מהר לשיחות שלי.
"ליב?" ברגע שאמר את שמי ניסיתי להירגע ולהגיב בצורה נורמלית, לא רציתי להלחיץ אותו. אבל הדבר היחיד שיצא ממני זה קולות התייפחות מתנשמים.
"פאק ליב מה קרה? אני בדרך אלייך אל תזוזי את שומעת אותי?" הוא נשמע נסער. הייתי חייבת להרגיע אותו.
"אל תילחץ, אני בסדר, פשוט נתקעתי מחוץ לבית בלי מפתח, שום דבר רציני." אמרתי בקול חנוק מדמעות.
"אני בדרך בייבי, הכל יהיה בסדר." הוא ניחם אותי. המילים והקול שלו הרגיעו אותי והצלחתי להשתלט על עצמי.
"אני בסדר, אני אנתק כדי שתנהג בזהירות, נתראה." ניתקתי את השיחה. החיים שלי היו דפוקים כל כך, אבא שמת לפני שנולדתי ממנת יתר, אמא לא מתפקדת, ארוחה נורמלית הייתה מותרות שלא יכולתי להרשות לעצמי ושקרים, בעיקר שקרים, הכל בחיים שלי היה שקר, לא הייתי המעודדת המקובלת, הייתי נערה מסכנה משכונת עוני שכל יום עבורה היה הישרדות, הייתי אדם נורא שמסתתר מאחורי מיליון מסכות, הייתי שקרנית, הדבר האמיתי היחיד בחיים שלי היה הוא.. הדמעות שלי התחילו שוב לזלוג והפעם עם כל הכאב שאגרתי במשך שנים. לבחורות ששורדות אין זמן לבכות, בכי זה מותרות. הטלפון שלי צלצל ועניתי לשיחה מקונור.
"אני מחוץ לבניין שלך." הוא אמר וניתקתי את השיחה. ירדתי כמעט בריצה את המדרגות ויצאתי מהבניין. ראיתי את קונור נשען על הרכב שלו. כשהוא ראה אותי הוא התקדם לעברי.
"ליב.." רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק, הדמעות התפרצו ממני ובכיתי. הוא חיבק אותי בחזרה וליטף את הגב שלי.
"אלוהים את רועדת." הוא מלמל והמשכתי לבכות.
"דיי בייב, תפסיקי אני לא יכול לראות אותך ככה." הוא הרים את סנטרי באגודלו כך שעיניי ננעצו בעיני הקרח שלו שלא היו קפואות כמו בדרך כלל, היה בהם רגש, מצאתי בהן נחמה. הגבר הזה.. שפתיי רטטו מבכי והוא העביר עליהן את אגודלו.
"אלוהים ליב." הוא מלמל ונישק אותי נשיקה רכה ונעימה שגרמה לכל הגוף שלי לרטוט. הוא ניתק את הנשיקה והסתכל בעיניי.
"כנסי לרכב." הוא הסיט קצוות שיער שהשתחררה מהקוקו שלי אל מאחורי אוזני. הנהנתי ונכנסתי אל הרכב. הוא התיישב במושב הנהג והניע את הרכב.
"הבר שאמא שלי עובדת בו נמצא כמה רחובות מכאן, תיקח אותי לשם אני אקח ממנה את המפתח של הבית ותחזיר אותי הביתה."
"את ישנה אצלי הלילה." הוא קבע.
"אתה לא צריך, אני רק אקח את המפתח מאמא שלי ואשחרר אותך לשארית הלילה.״
"ליב, השעה כבר אחרי חצות, אני לא לוקח אותך לשום בר מפוקפק. השכונה הזאת, אני לא רוצה שתישארי לבד בבית בשעות כאלו. את באה אליי."
"אבל יש מחר בית ספר, אין לי בגדים אצלך."
"את לובשת ג'ינס, תלבשי אותו גם מחר, אני אדאג לך לחולצה נקייה."
"אין לי אצלך פיג'מה." התעקשתי.
"טוב מאוד, את לא תצטרכי אותה." הסמקתי וסובבתי את מבטי אל החלון עד שהרכב עצר בחנייה של הבית שלו.

היי אהובים
מקווה שאהבתם את הפרק, אל תשכחו להגיב ולסמן בכוכב ❤️

כל מה שאני שונא בךWhere stories live. Discover now