כל מה שאני שונא בך

פרק 2

קונור

קיבלתי הערת משמעת מהמורה לאנגלית בגלל שהגעתי לשיעור ללא הציוד הנדרש. בדרך כלל לא היה אכפת לי מהדברים האלו. הייתי מפתח משחקים מגיל ארבע עשרה וכשמלאו לי שש עשרה אני פיתחתי את משחק המחשב הראשון שלי. מאז אני מגלגל כסף בערמות וקולג'ים מחזרים אחריי כדי שאעשה אצלם את התואר שלי. הערת משמעת מהמורה לאנגלית לא תשנה את זה. אבל בכל זאת רתחתי מכעס. כי קיבלתי את ההערה הזאת בגלל ליב. ליב ווסלי היא הסיוט שלי עוד מבית הספר היסודי. אני תמיד הייתי ילד טוב ושקט, לא מפריע לאף אחד ומתעסק בענייני. היו לי כמה חברים שהיו כמוני אבל משחקי המחשב היו החברים הכי טובים שלי מאז שאני זוכר את עצמי. וכשלא היה לידי מחשב הייתי משחק דרך הסמארטפון. זה נתן לאנשים סיבה לצחוק עליי, במיוחד לליב, מלכת הכיתה הבלתי מעורערת. היא תמיד שנאה אותי, אף פעם לא באמת עשיתי משהו שיצדיק את השנאה שלה לכן לא הבנתי למה היא מתנכלת לי. אבל כך זה היה תמיד. לליב ווסלי יש את הכוח להחליט אך יראו שנות התיכון של כל תלמיד שעובר במסדרונות בית הספר והיא החליטה שאני צריך להעביר אותן כשאני מנודה על ידי כולם וסובל הצקות מנבחרת הפוטבול וכל שאר השפוטים שלה. אני נזכר איך התמזמזה עם ג'ייסון על הלוקר שלי, אני בספק אם היא ידעה שמדובר בלוקר שלי. אני שונא להודות בזה אבל המזמוז שלהם היה לוהט בטירוף ולא בגלל ג'ייסון האידיוט אלא בגלל ליב, כל גבר אחר יכל להיות שם במקומו. אבל לליב אין תחליף. הפעם הראשונה שנגעתי בעצמי הייתה כשחשבתי על ליב ווסלי. הייתי בכיתה ז' ושכבתי במיטה שלי. חשבתי עליה במדי המעודדת שלה, על הרגליים הבלתי נגמרות שלה, על השיער השטני הבהיר שלה, עיניה הירוקות העמוקות, עורה הבהיר ושפתייה הורודות. פנטזתי שבמקום השיט הרגיל שהיא אומרת לי היא על הברכיים מולי ומכניסה את הזין שלי לפיה.
כולם חשבו שאני חנון והם צדקו אבל זה לא אומר שלא היו לי תשוקות. ומכל הבחורות בעולם המוח שלי פנטז על הביריונית שלי. עברתי שוב ליד הלוקר שלי כדי לקחת את הציוד לשיעור הבא ושוב מצאתי את ליב וג'ייסון נמרחים זה על זה דווקא על הלוקר שלי. אם בפעם הקודמת זה לא היה בכוונה עכשיו אני בטוח שהם עושים את זה כדי להציק לי. אם יש משהו שלמדתי בכל השנים שאני סובל מבריונות זה להתעלם. אם אתה מראה שאכפת לך את מספק את היצר של הבריון הוא השיג את המטרה שלו. אבל אם אתה מתעלם הוא לא מקבל את הסיפוק שלו ובסופו של דבר מתייאש. חוץ מליב, היא מעולם לא הייתה מתייאשת מלהציק לי לא משנה כמה התעלמתי ממנה. למרות זאת חלפתי על פני הלוקר שלי בלי להעיף מבט לעבר ליב וג'ייסון. לא התכוונתי לתת להם את הסיפוק הזה. נשארו עוד שלושה חודשים לסיום שנת הלימודים ואז אני אעוף מהעיירה הנידחת הזאת ומהאנשים שתקועים בימי הביניים הישר לקולג'. עד אז אני רק צריך לשמור על פרופיל נמוך. אני הולך לכיתת הספרות של גברת ספנסר ומתיישב במקום הקבוע שלי כדי להמתין לתחילת השיעור. בינתיים אני מוציא את האייפון שלי מהכיס ומשחק באחד מהמשחקים המועדפים עליי לאחרונה. כשאני בשיא הריכוז ורגע לפניי שאני מצליח לעבור את השלב שנתקעתי עליו כל כך הרבה זמן האייפון שלי נחטף מידיי.
"מה?" אני ממלמל ומרים את עיניי. ליב. היא מסתכלת על מסך האייפון שלי ומקישה עליו בציפורניה הארוכות והמטופחות ומצחקקת.
"אופס" אומרת בגיחוך ומסובבת את את המסך אליי.
"נראה שהפסדת." צחקה תוך כדי שקראתי את המילה "lose"
שהופיעה על המסך בגדול.
"תניחי אותו על השולחן שלי. עכשיו" אמרתי בכעס.
"נראה שהגעת לשיעור בלי ציוד, אתה תקבל הערת משמעת." היא חייכה את החיוך המתנשא הזה שלה, שאומר שהיא טובה יותר משאר העולם.
"תחזירי לי את הטלפון שלי ותסתלקי מהשולחן שלי." אמרתי בכעס. לא התכוונתי להתלונן על המזמוזים שלה ושל ג'ייסון על הלוקר שלי ולתת לה את מה שהיא רוצה.
"רק אם תיתן לי את מה שאני רוצה."
"ומה בדיוק את רוצה?" פלטתי והתחרטתי שנפלתי בפח שלה ונתתי לה בדיוק את מה שהיא רוצה.
"אותך על הברכיים, מתחנן בפניי." גיחכה ברשעות.
"אם אני ארד בשבילך על הברכיים זה לא יהיה כדי להתחנן." קולות הלם נשמעו מסביבנו ופתאום קלטתי שכולם עדים למתחרש. תמיד כשהייתי עם ליב בקרב מילולי היה קל לי לשכוח שיש לנו קהל. לחייה של ליב האדימו והיא ניסתה להסתיר את העובדה שהיא המומה ונבוכה. למה לעזאזל אמרתי לה את זה? ליב יודעת להוציא את כל הצדדים האפלים שלי.
"גברת ווסלי, תשבי במקום שלך בבקשה, אני רוצה להתחיל בשיעור." נכנסה גברת ספנסר לכיתה וקטעה את הסיטואציה המביכה. ליב הניחה את הטלפון שלי על השולחן והלכה למקומה הקבוע.

מה קורה חברים?
מתלבטת אם להמשיך אז אם אהבתם תגיבו לי ותעשו כוכב כדי שאדע. אם לא אהבתם אשמח גם שתכתבו למה בתגובות ❤️