כל מה שאני שונא בך

פרק 31

ליב

אני מאבדת שליטה? חד משמעית כן. התוכנית שלי הייתה לפתות את קונור אבל אני לא מצליחה להשאיר את הרגשות שלי מחוץ לתמונה. במקום להיות שקולה ולנסות לפתות אותו אני נכנסת איתו לויכוחים מטופשים ונותנת לו לעלות לי על העצבים. לפחות התפתחות חיובית אחת התרחשה, קונור הציע לי לגור בבניין שלו. הוא פתר לי שתי בעיות. אחת היא עניין המגורים כמובן, בדקתי מלא דירות בניו יורק שהיו יקרות בטירוף ולמרות העובדה שאני עובדת בשתי עבודות לא יכולתי להרשות לעצמי להשכיר אחת מהן בנוסף לטיפולים היקרים בטירוף של אמי. הבעיה השנייה שהוא פטר עבורי היא בעיקר פוגעת בו ומקדמת את תוכנית הנקמה שלי. יהיה לי הרבה יותר קל לפתות אותו כשאנחנו גרים באותו הבניין ויש לי הרגשה שקונור לא יצליח לשמור מרחק מהדירה שלי. יש לי ארבעה ארגזים ארוזים בחפצים שלי ושל אמא פלוס מזוודה ואני מחכה לנהג של קונור שיגיע, הוא אמור לעזור לי להוריד את החפצים מהדירה ולהביא אותם אל הבניין. פעמון הדלת שלי מצלצל ואני פותחת אותה בלי לחשוב. גבר צעיר ונאה עומד בפתח.
"את מיס אוליביה ווסלי?"
"כן." השבתי מבולבלת.
"אני גבריאל, הנהג המחליף של מר צ'ייס." הציג את עצמו.
"מה קרה לזקן החביב שנוהג בשבילו בדרך כלל?" שאלתי בחשד.
"אשתו חולה, הוא יצא לחופשה בתשלום ללא מגבלת זמן כדי לטפל בה."
"אה." השבתי נבוכה.
"אז אוליביה, אני יכול להיכנס ולקחת את הארגזים?"
"רק ליב ובטח תיכנס." זזתי ואפשרתי לנהג החדש להיכנס לדירתי. הוא מיד הרים זוג ארגזים.

***

״אז.. כמה זמן את עובדת עבור אדון צ'ייס?" שאל גבריאל שישב במושב הנהג בעוד אני חגורה מאחור עם חלק מהארגזים שלי.
"לא הרבה, בקושי שבוע."
"והוא נותן לך לגור בדירה בבניין שלו? הוא באמת נדיב במיוחד." הוא לא טעה, זה באמת היה נדיב מצידו של קונור אבל לא סמכתי עליו. ידעתי שהמניעים שלו לא טהורים או שהוא פשוט מנסה לנקות את המצפון שלו בגלל שדפק לי את החיים.
"כן, ממש" עניתי בחוסר חשק כשהוא עצר מול הבניין של קונור. הדלת שלי נפתחה בבת אחת וקונור הופיע לבוש בחליפה כהרגלו. האמת שאף פעם לא דמיינתי את קונור כטיפוס של חליפות אבל הוא נראה בהן ממש טוב.
"שלום לדיירת החדשה."
"אתה לא אמור להיות מנכ"ל של חברה ששווה מיליוני דולרים? אין לך משהו יותר טוב לעשות מלחכות לי כאן?" אמרתי בעוקצנות. הוצאתי את רגליי מהרכב ויצאתי לבושה בחצאית ג'ינס קצרה ובגד גוף בצבע כחול רויאל עם שרוולים ארוכים ומחשוף עמוק. ניצלתי את זה שהיום חמים יחסית בניו יורק כדי לחשוף קצת עור. הוא העביר את מבטו על כל אורכן של רגליי ולאחר כמה שניות הרים את מבטו לעיניי. הרגשתי כאילו מישהו זרק לבנת בטון על הלב שלי כשעיניי הקרח עליהן פנטזתי במשך שנים הסתכלו עליי בניצוץ דומה לניצוץ שהיה בהן פעם. בתור נערה אהבתי הרבה דברים בקונור צ'ייס, אהבתי את כל כולו. אבל העיניים שלו היו הדבר שהכי אהבתי אצלו. העיניים הכחולות העמוקות והקרות שהיו גורמות לגוף שלי להגיב בדרכים לא הגיוניות. הרגשתי פרפרים וצמרמורת עברה בגופי כשעיניו היו נעוצות בעיניי וזו הייתה הפעם הראשונה מאז המפגש המחודש שלי ושל קונור שהרגשתי אליו משהו שדומה למה שהנערה שהייתי הרגישה. וזה הפחיד אותי פחד מוות.
"אני צריכה להוציא את הארגזים." פלטתי וסובבתי אליו את גבי אל דלת הרכב הפתוחה. רכנתי והכנסתי את גופי אל תוך הרכב בניסיון למשוך את הארגז.
"אתה מתכוון לעזור לי?" שאלתי ברוגז.
"לא נראה לי, יש לי פה חתיכת נוף עם החצאית הקצרה שאת לובשת." שיט הסמקתי כולי. שכחתי שאני לובשת חצאית וכנראה מספקת לו הצצה לתחת שלי.
"תלך מפה." קונור אמר ולא הבנתי למי הוא פונה אבל כשראשי עדיין בתוך הרכב קלטתי את גבריאל יוצא ממושב הנהג והולך.
"אתה לא יכול להגיד לי דברים כאלו ליד העובדים האחרים שלך?" נזפתי בו בנוגע להערה שזרק על החצאית שלי.
"למה לא?" שאל.
"כי הם יחשבו שאנחנו מזדיינים."
"זה לא בדיוק שקר, נכון ליב? פעם היינו מזדיינים והרבה." הוא אמר והסמקתי עדיין בתוך המכונית, עדיין מספקת לו הצצה לתחת שלי.
"מילת המפתח היא פעם קונור." מה את עושה? זו ההזדמנות שחיכית לה. תפתי אותו. תגרמי לו לרצות אותך. אני צועקת על עצמי בליבי. אבל הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות זה רק להתגרות בו.
"אולי אפשר לשחזר את העבר." הרגשתי אותו מתקרב אליי. ידו ליטפה את שערי המפוזר.
"המקום היחיד שתוכל לשחזר בו את העבר זה בחלומות שלך בלילה קונור. גם אם תרד על הברכיים ותתחנן אני לא אתן לך לגעת בי."
"אם אני ארד בשבילך על הברכיים זה לא יהיה כדי להתחנן." הוא אמר ותחושת דה ז'ה וו תקפה אותי. פתאום היינו שוב בכיתה. אני חוטפת לקונור את הטלפון שלו ולא מוכנה להחזיר.