הפכתי לרוצחת

פרק 8-השקט שלפני הסערה

-נקודת המבט של נינה-

קמתי בבוקר למזג הנעים של האביב והלכתי לשטוף פנים בנהר ליד. התכופפתי ופתאום ראיתי חושך ומשהו חד מוצמד לגרון שלי ואז שמעתי קול עמוק, "אם את לא רוצה לחיות את תבואי בלי לעשות בעיות זה ברור?". "כן", עניתי "רק שאלה" "מה?" הוא שאל לא מבין אין יש לי אומץ לדבר "אני יכולה לאכול משהו לפני?" שאלתי בתקווה "מה לא בואי כבר" הוא אמר מעט מבולבל. הלכתי איתו לא מודעת לאן אני הולכת אני לא יודעת מה אני יותר מפחדת למות או רוצה לאכול, מה?? אוכל זאת אהבה.

"עצרי" שמעתי את הקול המחוספס והעמוק. ניסיתי להבין איפה אנחנו לשמוע או להריח אבל לפני שהספקתי לעשות משהו האיש המוזר הוריד את הכיסוי עיניים והרים אותי, ולפני שהבנתי מה לעזאזל הולך פה מצאתי את עצמי עמוק במים הקפואים בכל זאת חורף. "מה לעזאזל???" צעקתי כשהגעתי ליבשה לא מבינה מה קרה פה עכשיו, ולפני שהצלחתי להבין מה קורה "הפתעה!!!!" שמעתי מאחורי ונפלתי אחורה. הסתכלתי לא מבינה מזה היום ההזוי הזה, ואז אני רואה את אמה עם בלונים ויותר חשוב את ליאם עם עוגה. הבטתי אליהם בהלם ואז דפקתי מבט רצחני שדורש הסבר, "עשינו לך הפתעה לכבוד היומולדת" אמה אמרה מחייכת "אני זה שחטפתי אותך". כשקלטתי שזה ליאם הסתכלתי עליו במבט רצחני "בגללך לא אכלתי" אמרתי בילודיתיות, "יש עוגה" אמה אמרה ומצביעה על העוגה שכניראה היה אצל אמה בזמן שליאם 'חטף' אותי "תודה" חייכתי אליהם מאושרת אף פעם לא חגגתי את היומולדת שלי תמיד שנאתי אותו זה עשה לי טוב לדעת שהם פה לצידי. "רק שמישהו יסביר לי מאיפה העוגה והבלונים" ליאם ואמה החליפו מבטים "יום יבוא ותדעי" ליאם אמר במסתוריות, גלגלתי עיניים מהדרמטיות שלו לא היה לי כוח להתעסק עם זה. "טוב יאלה אני מתה מרעב" אמה אמרה והסתכלה על העוגה בהתלהבות, אני וליאם החלפנו מבטים והתאפקנו לא לצחוק "יאלה בואו" אמרתי והתחלנו לאכול.

"לאן הולכים?" שאלתי אחרי המון זמן של הליכה,  "תכף תדעי" אמה חייכה חיוך תחמני שמגלה שהיא מסתירה משהו. עלינו על הר ממש גבוה והייתי כבר ממש עייפה, "נו תגלוו" התעצבנתי לא היה לי כוח יותר "ואי איזה נודניקית את" ליאם אמר בעצבים, "תודה אני יודעת" חייכתי חיוך מזוייף. "תדהה" ליאם ואמה אמרו ביחד והגענו לסוף ההר, ואז ראיתי מה שלא ראיתי במשך חמש שנים טוב אולי פחות את העיר. "אנחנו בעיר" אמרתי בהתפלאות "כן ואנחנו הולכות לבלות" אמה אמרה בהתרגשות. "סליחה ומה איתי?" ליאם אמר בטון נעלב, "זה כולל גם אותך אנחנו בנות כשהרוב בנות פונים בלשון נקבה פמיניזם!" אמרתי ולפני שהוא הספיק לאגיב אמה ואני רצנו מהר בירידה אל העיר, וליאם שקלט מה הולך מיהר להשלים את הפער שנוצר תוך כדי שהוא צועק שנחכה לו.

הלכנו שלושתינו בעיר. רעש מכוניות כל כך הרבה דברים שלא שמעתי טונות זמן, המשכנו ללכת ומשום מקום הרגשתי יד מונחת על הכתף שלי. הסתובבתי במהירות מנסה להבין מי נוגע בי וליאם ואמה שהבינו את הסיטואציה הסתובבו כמוני ואז ראינו שוטר. "ילדה את עצורה" השוטר אמר לי "מזה השטויות האלה על מה היא עצורה?" ליאם שאל עצבני, "מקודם במכולת שהייתם בה היא לקחה חטיף שוקולד ואכלה". ליאם הרים גבה והסתכלתי עליו במבט של אופסי, "אל תגידי כלום תשמרי על זכות השתיקה" אמה אמרה לפני שהספקתי להגיב. "יש דרך לשחרר אותה?" היא פנתה לשוטר "תשלמו ערבות של 50 שקל ונשחרר אותה וצריך את ההורים שלה", "אבל.." התחלתי לומר וליאם קטע אותי "אנחנו נבוא לתחנה ונביא את אבא שלה וחמישים שקל" הסתכלתי עליו בבלבול והוא קרץ לי והלך, השוטר לקח אותי למעצר ואמה באה איתי.

-נקודת המבט של ליאם-

הגעתי לארמון. שלא תבינו לא נכון, אנשים יודעים טוב מאוד על משפחת "בראיק" שאנחנו משפחה מכובדת עם הרבה כסף פשוט בחרנו לגור ביער כי רצינו שקט מהעיר. נכנסתי למשרד של אבא שלי בלי לדפוק והוא ישר קם והוציא אקדח, "בפעם המיליון תדפוק לפני שאתה נכנס חשבתי שבאת לארוג אותי" הוא אמר לאחר שהבין שזה רק אני וחזר לשבת בכסאו. גלגלתי עיניים וישבתי מולו, "נינה הסתבכה" עניתי ניגש ישר ולעניין "מה קרה?" הוא שאל מבולבל ובעיקר דואג. "היא אכלה חטיף שוקולד בחנות ולא שילמה ושוטר תפס אותה ולקח אותה, הוא אמר שאפשר להוציא אותה רק אם נביא 50 שקל ואחד ההורים שלה יבוא". הסתכלתי עליו רואה שהוא כבר לא יודע מה לעשות עם הילדה הזאת ובכנות אני מבין אותו, "טוב בסדר אני אבוא ואביא 50 שקל" הוא קם וניגש לכספת לקחת את הכסף. "מסכנה הילדה לבד בתא מעצר בטח מתחרפנת" הוא אמר בדאגה מודע לזה שנינה איפרקטיבית ,"אה היא לא לבד" אמרתי ושמחתי שלפחות זה. הוא הסתכל עלי במבט לא מבין וחיכה להסבר ,"היא נמצאת עם אמה" אמרתי לא מבין למה הוא מופתע "איזה אמה ליאם?" הוא שאל בבלבול. "אתה לא זוכר את אמה? הכרתי לך אותה כשהייתי בן 11" אמרתי לא מבין מה הוא רוצה, "כן אבל אני גם זוכר שהיא עזבה אחרי מה שעשית לה" הוא אמר לא מבין מה הולך כאן. "נכון.." התחלתי לומר "היא חזרה לפני כמה ימים היא החברה הכי טובה של נינה והיא אמרה לי שאתה שלחת אותה לעזור לי". "ליאם.." הוא אמר, "אני סומך עליך שתביא את נינה לבד בלי שום עזרה. לא שלחתי את אמה לא ראיתי אותה בכלל מאז שהיא עזבה", ואז התחלטתי להבין "שיט.." אמרתי מבין שאולי הכל היה הצגה גדולה. "קח" אבא שלי זרק לי אקדח ולקח אחד לעצמו רצנו מהר לכיוון המשטרה בתקווה להגיע בזמן. 

הגענו לתחנת המשטרה ונכנסנו במהרה ראיתי את השוטר שלקח את נינה. "איפה היא?" שאלתי לחוץ "החברה שלכם הלכה וחזרה כעבור עשר דקות עם אישה מבוגרת שטענה שהיא אמא של נינה והביאה לי חמישים שקל" הוא ענה.

אני ואבא שלי החלפנו מבטים "שיט" אמרנו ביחד.

ואי איזה כיף זה לחזור לכתוב אחרי הרבה זמן תודה לכל מי שהמתין עד עכשיו ליקים ותגובות וממשיכה.