הפכתי לרוצחת

פרק 34-בדיקות

-נקודת המבט של נינה-

פיף פיף פיף העיניים שלי היו עצומות ושמעתי כל הזמן את הצפצוף המעצבן הזה, רציתי לפתוח את העיינים אך הרגשתי שאני לא מסוגלת. שמעתי משהו נפתח ונסגר בטח הדלת אבל איפה אני?, הייתה דממה נוראית בחדר כשרק קול של צעדים המתקרבים אלי והצפצוף המעצבן נשמע. שמישהו ישתיק את הצפצוף הזה לפני שאני העיף עליו כיסא.

"נינה" שמעתי את קולו של ליאם, אז זה הוא שנכנס לחדר. "בבקשה תתעוררי" הוא ביקש ושמעתי את הרעד שבקולו, "אני מנסה" רציתי להגיד אך לא הצלחתי אפילו לפתוח את פי, "אני אוהב אותך" הוא אמר "גם אני" אמרתי בליבי ונרדמתי.

שוב קמתי אבל אני שוב לא מצליחה לפתוח את העיניים, אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל אם לומר את האמת נמאס לי לשמוע את הצפצוף החרא הזה בלי יכולת לזוז מה עובר עלי??. שוב שמעתי דלת נפתחת ונסגרת, "היי" שמעתי קול אך הפעם זה לא היה הקול של ליאם אלה של אמה. "הרופא אמר שאת שומעת ושאני אדבר איתך" היא אמרה, אוי לא הרופא הזה מצא למי להגיד לדבר, הוא לא יודע שכשאמה מתחילה לדבר היא לא יודעת לסתום. 

"אני לא יודעת אם את שומעת או לא אבל יש משהו שתמיד רציתי לספר לך אבל תמיד פחדתי" היא אמרה מגחחת והמשיכה לספר. "כשהיינו בנות שמונה אז נאבדה לי המברשת שיניים ולא היה לי נעים לבקש מברשת שיניים חדשה", למה יש לי הרגשה שזה לא הולך לכיוון טוב? חשבתי לעצמי ושמעתי את אמה ממשיכה לדבר. "אז הייתי לוקחת בסתר את המברשת שיניים שלך ומצחצחת את השיניים" היא אמרה.

פקחתי את עיני בשניה כששמעתי אותה אומרת את זה, "נינה" אמה אמרה בהפתעה כשעיני נפתחו. "יש לך מזל שקשה לי לקום ושאני לא יכולה להרוג אותך" אמרתי בלחש כי היה לי ממש קשה לדבר, אך לא היה ניתן לפספס את מבטי המאיים. "באמת שמעת?" היא שאלה במעט פחד והנהנתי, ואז שמתי לב שמין צינור ארוך מוזר כזה שבסופו יש משהו בצורה שדומה למין עיגול מלבן מחובר לגופי.

שמעתי שוב את הדלת נפתחת ונסגרת וראיתי את מייקל. "היי" הוא אמר עם חיוך ונישק את ראשי "אני אתן לכם להיות לבד" אמה אמרה ויצאה בלי לחכות לתשובה, "איך את?" הוא שאל "איפה אני?" שאלתי לא מבינה מתעלמת משאלתו. "במרפאה שבארמון" הוא ענה בקצרה והמשכתי לשאול, "מה קרה לי?" "היינו במסיבה לכבוד היום הולדת שלך ורקדת עם ליאם עד שהתעלפת" הוא אמר בדאגה. "כמה זמן הייתי חסרת הכרה?" שאלתי מודאגת מהתשובה "שבוע" הוא אמר, פאק אני ישנתי שבוע אני מודעת לזה שאני עצלנית ושאני אוהבת לישון אבל יש גבול.

שמעתי דפיקה בדלת "כן" אמרתי ופיטר וליאם נכנסו. "נינה" ליאם אמר ורץ לכיווני "אתה חונק אותי" אמרתי משתעלת והוא מיהר לשחרר, "סליחה אין לך מושג כמה דאגנו לך" הוא אמר. "זאת לא סיבה לחנוק את אחותך" פיטר נזף אך לא יכולתי לפספס את חיוכו שהופיע על פניו, הוא ניגש אלי וחיבק אותי בעדינות משתדל לא לפגוע בי. "מה מצבה?" מייקל שאל עדיין מודאג "דיברתי עם הרופא והם אמר שאת צריכה שבוע מנוחה" פיטר אמר, "אין מצב" אמרתי במהירות וכל המבטים הופנו לכיווני. "נראלכם שאני נשארת פה עוד שבוע תודה אבל שבוע אחד הספיק לי" אמרתי אך פיטר לא נראה מרוצה, "את תשארי פה עוד שבוע ואפילו יותר אם צריך גם אם זה אומר שאני אצטרך לקשור אותך למיטה" פיטר אמר באיום. אם זה היה מישהו אחר לא היה לי אכפת, אבל אני מכירה את פיטר כשהוא אומר משהו הוא מקיים את זה לטוב ולרע. "ומה הרופא אמר לך לפני שבאתי אליך?" ליאם שאל והסתכלתי עליו לא מבינה, "הרופא אמרו שאת צריכה להשאר פה שבוע אחרי שבאתי לפיטר" ליאם הסביר והנהנתי וליאם חזר להסתכל על פיטר. "שעוד מעט יקחו ממך בדיקת דם ותוך חודש תגיע התשובה" פיטר ענה לשאלתו של ליאם, "למה תוך חודש, אי אפשר לזרז את זה?" מייקל שאל ופיטר הניד בראשו. "הבנתי שיש פה איזו שהיא בעיה במרפאה אז יקח להם חודש" פיטר אמר.