הפכתי לרוצחת

פרק 30-אמא

-נקודת המבט של נינה-

"על מה אתם חושבים שהם מדברים?" שאלתי את ליאם ואמה כשעדיין היינו על הגג, "אין לי מושג אבל זה בטוח מעניין" אמה אמרה. "היי אבא" ליאם אמר כשפיטר נכנס לעליית הגג "היי, נינה אני רוצה לדבר איתך" הוא אמר. הפעם באמת לא עשיתי כלום, הוא לא נראה כועס בוא נקווה לטוב. "אוקי" אמרתי בחשש וקמתי הולכת אחריו, "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי כשראיתי שאנחנו מתקדמים ליציאה מהחצר "ליער" הוא ענה בקצרה. "אבל עוד מעט יהיה חושך" אמרתי לא מבינה "את איתי זה בסדר" הוא הסביר והנהנתי למרות שהוא לא יכול לראות אותי מהנהנת כי הוא מלפני.

"את מאוד דומה לאמא שלך" פיטר אמר לאחר שהלכנו במשך כמה דקות בדממה זה ליד זה. "תספר לי עליה" ביקשתי רוצה לדעת יותר על אימי הביולוגית. "כמו שאת יודעת קוראים לה אמנדה, היה לה שיער שחור ארוך והעיניים שלה ואו, הם היו ירוק משולב עם חום כל פעם שהייתי מסתכל עליהם הייתי מתהפנט" הוא אמר ויכולתי לראות את החיוך על פניו ואת הניצוץ בעיניו כשהוא נזכר בה. "היא הייתה כמוך מורדת, נחושה, אמיצה רוצה חופש" הוא המשיך לספר וחייכתי כשדמיינתי את הדימיון שיש בינינו.

"חשבת פעם למה רצחתי את ההורים המאמצים שלך דווקא יום אחרי היומולדת שלך?" פיטר שאל, "כדי לא להרוס לי את היומולדת?" עניתי בשאלה את התשובה הראשונה שעלתה בראשי. "גם נכון אבל חוץ מזה זה היום שבו אימך נפטרה" הוא הסביר, "רגע מה לא ירו בה כשנולדתי?" שאלתי לא מבינה איך זה אפשרי. "כשהגעתי לארמון אחרי שנחטפת ג'ייק אמר לי שהוא בדק בשעון כשהוא שמע קול של תינוק כדי לדעת מתי נולדת" הוא התחיל להסביר, "השעה הייתה 23:59 כשהגעתי לאמא שלך היא עדיין הייתה חייה אבל היא גססה היא הצליחה להחזיק מעמד רק במשך כמה דקות". "רגע" התחלתי להגיד ,"זה אומר שמבחינה תכנית היא מתה יום אחרי שנולדתי" אמרתי לא יודעת אם לשמוח שאימי לא מתה ביום שנולדתי או עצובה מזה שהיא בכלל מתה. "בדיוק" פיטר אמר "רציתי שההורים המאמצים שלך ימותו ביום הזה כנקמה" הוא הסביר.

המשכנו ללכת השמש כבר התחילה לשקוע אבל עדיין היה אור. "זה פה" פיטר אמר ולאחר שהוא הזיז את השיחים ראיתי קבר לבן שרשום עליו בכתב מסוסלסל "אמנדה בראיק" ותמונה שלה מונחת על הקבר, "היא ממש יפה" אמרתי מביטה בתמונה שלה מחייכת יושבת על ענף היא נראת כל כך מאושרת. "היא הייתה מלאך" פיטר אמר ולא יכולתי לפספס את העצב שבקולו, "למה הבאת אותי לכאן?" שאלתי לא מבינה "חשבתי שזה טוב שתדעי איפה אמא שלך קבורה" הוא אמר. "למה דווקא כאן ולא בארמון?" שאלתי בבלבול "כאן היא מתה" הוא אמר ובפעם הראשונה שמעתי את קולו של פיטר רועד, "אז כאן נולדתי" אמרתי כשההבנה הכתה בי ופיטר הנהנן. "כאן קרה אחד הדברים הכי מאושרים בחיי ומצד שני הדבר הכי עצוב בחיי" הוא אמר בעצב משולב עם שמחה, "כל פעם שתרצי את אמא שלך תוכלי לבוא לכאן" פיטר הסביר למה הוא גילה לי איפה הקבר של אימי. "אמרת שאני לא יכולה לצאת מהארמון אפילו לחצר אתה לא נותן לי לבד" אמרתי לא מבינה מה השתנה, "אני חושב שהייתי יותר מידי נוקשה איתך. את יכולה לחזור להסתובב בחצר ובחוץ לבד אבל לא להיות בחוץ אחרי השקיעה" הוא אמר וחייכתי חיוך ניצחון.