הפכתי לרוצחת

פרק 26-נשף

-נקודת המבט של נינה-

הלכתי ברחבי הארמון רואה את המשרתים מקשטים את כל הארמון, אין מצב שזה לכבוד ליאן כי אז הם היו מקשטים לפני שהיא הייתה באה ולא בזמן.

דפקתי על הדלת של המשרד של פיטר "כן" שמעתי אותו אומר ונכנסתי למשרד הגדול. פיטר הרים את ראשו "או היי נינה בואי שבי" הוא אמר וחייך התיישבתי מולו, "למה קראת לי?" שאלתי "ראית שמקשטים את כל הארמון?" הוא ענה על שאלתי בשאלה והנהנתי. "כל שנה יש אירוע שבו כל הממלכות באות לכאן ואנחנו אורחים חגיגה ענקית כל משפחות המלוכה של אנשי הזאב ביחד" הוא הסביר, "אתה לא שולט על הכל"  שאלתי מבובלבלת "העולם הוא מקום גדול אני לא יכול לשלוט על הכל" הוא ענה על שאלתי, יש הגיון בדבריו. "איך כולם מדברים באותה השפה?" שאלתי "כל אחד מדבר בשפה שלו אבל יש שפה משותפת לכולם" הוא הסביר והנהנתי. "דרך אגב לנושא אחר מה דעתך על ליאן?" הוא שאל "אני שונאת אנשים חדשים" אמרתי בכנות, "כמו אמא שלך" הוא אמר וחייך חיוך עצוב "את עוד תאהבי אותה את תראי" הוא אמר. "מתי הנשף?" שאלתי מעבירה נושא "עוד יומיים" הוא ענה.

-כעבור יומיים-

"ימות העולם לא" אמרתי לאמה בזמן שהלכתי במהירות לכיוון המטבח כשאמה מאחורי, "אבל נינה את בת!" היא אמרה והסתובבתי עליה רואה אותה מנסה לעמוד בקצב שלי. "גילית לי את אמריקה" אמרתי בציניות "נו מה אכפת לך ללבוש שמלה לנשף" היא אמרה מנסה לשכנע אותי, "נוווו פליז" היא אמרה "דבע" אמרתי והמשכתי ללכת "מה זה דבע?" היא שאלה "לא יודעת ראיתי את זה בסידרה מרוקאית באלי להגיד דבע אז אני אגיד דבע" אמרתי והמשכתי ללכת.

הגענו למטבח וראיתי מרחוק את מייקל וליאן מתנשקים, זה היה מהיר. "תמצאו לעצמכם חדר" מלמלמתי אך כניראה מספיק חזק כדי שאמה תשמע טוב היא לידי זה הגיוני. "ממתי אכפת לך אני וליאם מתנשקים בכל מקום וזה לא מזיז לך" היא אמרה את המובן מעליו, "לא יודעת" אמרתי באמת ממתי אכפת לי אני לא יודעת למה אבל כשראיתי אותם מתנשקים הרגשתי מין קנאה כזאת אני אפילו לא יודעת למה. "בואי נלך" אמה אמרה וגררה אותי מהמטבח.

"נינה אני צריכה טובה" אמה אמרה בזמן שעשיתי קוקו ,"ברור מה את רוצה?" שאלתי "זה מסוכן ואם פיטר יגלה אלך עלינו" היא הזהירה אפשר לחשוב מה היא כל כך רוצה. "סכנה זה השם השני שלי נו ספרי" דירבנתי אותה והיא סיפרה לי.

הלכנו במהירות ובחשאיות ברחבי הארמון "תזכירי לי למה הסכמתי?" שאלתי, מודעת לזה שאם פיטר יגלה הלך עלינו ואנחנו נמות. "זה חשוב לי" היא אמרה בילדותיות והביטה בי במבט מתחנן, "מכל הדברים בעולם דווקא לרדת למרתף איפה שכל האסירים מוחזקים" שאלתי בצעקה לחישה. "אני מתגעגת להורים שלי" היא אמרה הבנתי אותה באמת שכן אם ההורים המאמצים שלי היו בחיים ולא ידעתי מה שאני יודעת היום הייתי עושה הכל בשבילם, אבל אני יודעת שזה גם ממש מסוכן להתגנב בלי אישור למרתף איפה שכל האסירים. "אנחנו לא נוכל לשחרר אותם" הזהרתי אותה "אני יודעת אני רק רוצה לראות אותם" היא אמרה וראיתי את הכאב בעיניה, "טוב אז אנחנו כבר באמצע הדרך בואי נעשה את זה בואי נפרוץ למרתף כדי שתוכלי להיות עם ההורים שלך כמה דקות" אמרתי. "אם הם חיים" מלמלתי לעצמי ולמזלי אמה לא שמעה.