הפכתי לרוצחת

פרק 9-סינדרלה

-נקודת המבט של ליאם-
אני ואבא שלי חזרנו לארמון, "ג'ייק!" אבי קרא בקול למפקד הצבא שלו ובמקרה גם לחבר הכי טוב שלו. "מה קרה?" ג'ייק הגיע מהסלון "זה בקשר לנינה חטפו אותה" אמרתי במהירות, "לך ותמצא אותה תחפש בכל מקום רק תמצא אותה" אבי אמר ג'ייק והוא הנהן יודע כמה נינה חשובה לאבי. "מה עושים?" שאלתי את אבי "בוא איתי" הוא אמר והלכנו למשרד שלו.

-נקודת המבט של נינה-
חם לי כל כך אני מרגישה כאילו אני בתוך תנור, פתחתי את עינייני ולאט לאט מנסה לשבת ואז שמתי לב שאני על מיטה עם מזרון ממש דק ומלוכלך. הסתכלתי סביבי וראיתי שאני בתוך תא כמו בבתי הכלא לרגע חשבתי שאני בתחנת משטרה ועוד לא הוציאו אותי אבל אז ראיתי אתה אמה נכנסת. "היי" היא אמרה מסתכלת עלי לא יודעת מה להגיד, "היי" השבתי מבולבלת מעט "מה קרה?" שאלתי מבינה שאני כבר לא בתחנת המשטרה ומנסה להבין מה הולך פה. "סליחה" היא הסתכלה בעיני וראיתי צער עמוק בעיניה, "אני לא מבינה אמה מה עשית איפה אנחנו?" הסתכלתי עליה לא יודעת מה אני יותר עצבנית או לחוצה. "לא סתם הגעתי אליך לא פשוט טיילתי ביער ומצאתי אותך" ואז הבנתי שזה באמת לא נשמע הגיוני, אבל הייתי מאושרת מידי כשפגשתי את אמה שאפילו לא חשבתי על זה "מה קורה פה?" שאלתי מוכנה לכל מתקפה שתבוא. "את זוכרת את הסיפור של סינדרלה?" היא שאלה אותי והבטתי עליה לא מבינה מה זה קשור עכשיו אבל בכל זאת עניתי, "ברור היינו קוראות אותו כל לילה לפני השינה זה היה הסיפור האהוב עלינו" עניתי מחייכת לאור הזכרונות מהעבר "אז עכשיו אני אספר לך את סיפור סינדרלה שלי".

-לפני 4 שנים נקודת המבט של אמה-
"אמה יש שיעור ריקוד את רוצה לבוא?" לימור המורה לריקוד נכנסה לחדרי ושאלה "לא" אני בפשטות היא כבר ידעה שאין טעם להתווכח. כבר שנה עברה מאז שנינה ברחה מהבית יתומים ואני? הפסקתי לרקוד לא רציתי יותר זה הזכיר לי אותה יותר מידי. הלכתי למטבח לחפש איזה שוקולד לאכול ובדרך ראיתי את דפנה המנהלת של הבית יתומים עם זוג מבוגרים אבל זה אף פעם לא עניין אותי אז המשכתי ללכת, "אמה" דפנה פנתה עלי והתסובבתי מסתכלת יותר טוב על הזוג המבוגר לא מבינה מה רוצים ממני. "תכירי אמה אלה מר וגברת גונסן הם באו כדי לאמץ ילד או ילדה" היא אמרה באושר ואני רק הסתכלתי עליהם, "טוב" אמרתי באדישות הייתי בטוחה שהם ירצו מישהו יותר צעיר בן חמש משהו כזה, אני כבר בת 11 אני נחשבת גדולה מידי בעיני המאמצים והתסתובבתי ללכת. "אנחנו רוצים אותה" לפתע שמעתי את האישה אומרת "סליחה" הסתובבתי אליהם לא מבינה אם זה בדיחה, "את נראת ילדה טובה ומקסימה אני רוצה לאמץ אותך מה דעתך?" היא התסכלה על בעלה בציפיה "כל מה שתרצי" הוא ענה לה וחייך. "מזל טוב אמה ישלך אמא ואבא עכשיו" שמעתי את דפנה אומרת אבל אני עדיין הייתי בשוק.

חודשיים עברו וכבר עברתי לגור אצל הזוג גונסן הם החשיבו אותי בתור ביתם, אבל לי היה ממש קשה לקרוא להם אמא ואבא ההורים שלי מתו בתאונת דרכים כשהייתי רק בת 7 הרופאים אמרו שניצלתי בנס. שקעתי במחשבות שלי על הורי הביולוגים ולפתע גברת גונסן נכנסה לחדר, "אמה" היא קראה בשמי בנעימות "כן גברת גונסן?" שאלתי. "תפסיקי לקרוא לי גברת גונסן תקראי לי אמא או מיטל" היא אמרה בטון נעים, "אמ כן בטח רצית משהו?" שאלתי אותה מנסה לא להיות גסת רוח. "אה כן" היא נזכרה מייד "רציתי להגיד לך שבשבת יש מסיבת תחפושות שאנחנו מוזמנים אליה והייתי שמחה שתבואי גם", היא אמרה בתקווה "כן בטח אני אשמח" חייכתי עליה "מעולה" היא ענתה ,"אני אביא לך מחר שמלה ומסכה בכל זאת מסיבת תחפושות" היא הייתה מרוצה וחייכה.