הפכתי לרוצחת

פרק 36-סכנת מוות

-נקודת המבט של נינה-

"איך היה?" מייקל שאל אותי בדאגה אחרי שיצאתי מהטיפולים, "כואב" עניתי בקצרה כבר לא היו לי כוחות נפשיים לכלום רק רציתי לישון כל היום הרגשתי כל כך חלשה. "פיזית?" הוא שאל והסתכל על עיני הירוקות ויכולתי לראות את העצב שבעיניו, "נפשית" אמרתי בקול יותר חלש מהרגיל. "את גיבורה את יודעת את זה נכון?" הוא שאל ונגע בפני, "גם החום שלך ירד" הוא הוסיף והנהנתי מנסה לחייך ולהראות לו שאני בסדר. "כן זה בטח בזכות הטיפולים" עניתי ומייקל חיבק אותי חזק יודע שזה כל מה שאני צריכה עכשיו.

"היי" אמה אמרה כשנכנסתי לחדרי וראיתי אותה יושבת עלי מיטתי, כניראה היא חיכתה לי. "מה קורה?" שאלתי והתיישבתי מולה "בסדר, אמ נינה יש לי בקשה אבל זה משהו מסוכן" היא אמרה והסתקרנתי, ראיתי שהיא מהססת אם לבקש ממני או לא מה שרק הגביר את הסקרנות שלי."מה את רוצה?" שאלתי מדרבנת אותה לספר.

"את מטורפת" אמרתי בבהלה אחרי שהיא ביקשה את מה שהיא רוצה, והבנתי למה היא כל כך התלבטה אם לבקש ממני את זה או לא. "בבקשה" אמה אמרה בקול חלש עם מבט מתחנן, "את מבינה שאם פיטר יגלה על זה את מתה נכון?" שאלתי בודקת שהיא מודעת להשלכות. "אני יודעת,אבל אני חייבת לנסות אני לא יכולה להשאיר את המצב כמו שהוא ולדעת שאפילו לא ניסיתי לעשות משהו כדי לשנות את זה" היא אמרה והנהנתי.

אני לא מאמינה שבאמת הסכמתי לבקשה של אמה, היא לא נורמאלית, לשחרר את ההורים שלה מהמרתף ולהבריח אותם מהארמון. כאילו מה יש לה בקשת מוות או משהו בסגנון? אבל מה אני כבר יכולה לעשות היא החברה הכי טובה שלי, יותר מזה היא אחותי והבטחנו אחת לשניה שאנחנו תמיד נהיה ביחד באש ובמים ואני מתכוונת לעמוד במילה שלי. חוץ מזה אני גם ככה חולה במחלה סופנית ועומדת למות אז מה זה משנה מה יהיה העונש של פיטר, יופי נינה גישה מאוד אופטימית.

אני ואמה בדקנו שיש לנו את כל הציוד הדרוש, "יש סכין?" שאלתי בזמן שעברתי על הרשימה שהכנתי ואמה הסתכלה עלי מבולבלת. "בשביל מה סכין? אנחנו הולכות להרדים את השומרים לא להרוג אותם" היא שאלה עם מעט חשש בקולה, "למקרה שמשהו השתבש, אל תדאגי נשתמש בסכין רק במקרי חרום קיצונים" אמרתי רואה שהיא נרגעת מעט. "אני אלך לחפש סכין, בטוח יש בחדר של מייקל" אמרתי "למה שלא תקחי מהמטבח?" היא שאלה "יש יותר מידי שומרים ומשרתים, ברגע שיראו אותי לוקחת סכין ישר ידווחו על זה לפיטר" הסברתי ואמה הנהנה בהבנה.

נכנסתי לחדרו של מייקל בודקת אם הוא פה, אסור שמייקל או ליאם יגלו על מה שאני ואמה מתכננות לעשות אחרת כל התוכנית שלנו תהרס. חיטטתי במגירות עד שמצאתי סכין במגירה התחתונה מתחת לכמה מחברות, "נינה?" קול מוכר נשמע מאחורי והסתובבתי במהירות דואגת להסתיר את הסכין מאחורי גבי עם ידי. "מה אתה עושה פה?" שאלתי מנסה שקולי יהיה רגוע אך יצא בדיוק ההפך מכך, נשמעתי לחוצה וראיתי לפי מבטו של מייקל שהוא מבין שאני לחוצה. "בחדר שלי?" הוא החזיר לי בשאלה והבנתי שיצאתי מטומטמת, "מה את עושה כאן?" הוא שאל וענות את הדבר הראשון שעלה לי בראש, "אסור לי לבוא להיות עם חבר שלי?" "עם הסכין שלי?" מייקל שאל בהרמת גבה והתקרב אלי מה שהלחיץ אותי עוד יותר. "אז נינה" הוא התחיל להגיד בקול רציני והתקרב אלי יותר ויותר עד שלחש לי באוזן, "את מתכוונת לרצוח אותי?" הוא שאל ויכולתי לשמוע את קולו מתחלף מרציני למשועשע. "ברור שלא, אני צריכה ללכת" אמרתי אך לפני שהספקתי לצעוד צעד אחד לכיוון הדלת מייקל אחז בידי ולא נתן לי ללכת. "זה להגנה" הסברתי למה אני מחזיקה סכין, זה לא לגמרי שקר. "למה שתצטרכי להסתובב עם סכין לצורך הגנה כשמיליון שומרים מקיפים את הארמון?" הוא שאל והבנתי שנתפסתי, "זה עניין שלי" אמרתי בקול מעט קר ויכולתי לראות את ניצוץ של עצב בעיניו של מייקל. "אנחנו זוג לא? למה שלא תסמכי עלי ותספרי לי מה עובר עליך?" הוא שאל בקול שקט והבנתי שהוא צודק, "אני אספר לך אבל אתה מת אם אתה מספר למישהו" אמרתי באיום והוא הנהנן.