הפכתי לרוצחת

פרק 18-בחזרה לעבר

אז לפני שתתחילו לקרוא, אל תשמעו עדיין את השיר אני ארשום לכן מתי להתחיל לשמוע.

-נקודת המבט של אמה-

אני וליאם הלכנו ביער הוא כיסה את עיניי עם מטפחת בטענה שזאת הפתעה. "נו ליאם מתי מגיעים?" שאלתי, אני מתה על הפתעות אבל יש לי גבול לכמה זמן אני יכולה להיות בלי לראות כשאני לא ישנה. "בעוד שלוש שתיים אחת את יכולה לפתוח" הוא אמר והורדתי את המטפחת מעיני. היינו בתוך קרחת יער (הערת הכותבת-מי שלא יודעת קרחת יער זה שטח ביער שיש בו רק אדמה ואולי פרחים ומסביבו יש עצים), שמתי לב שהיו מפוזרים המון נרות במעגל ובצד ראיתי סלסלה שעליה מונחת קופסא. הלכתי לכיוון הקופסא וראיתי בוקסה ושתי מסכות, אלה המסכות שאני וליאם לבשנו ביום הראשון שהכרנו (הערת הכותבת-מי שלא זוכרת זה בפרק 9). "שמרת את זה" אמרתי לליאם עם חיוך על הפנים, "נראלך שזרקתי את זה?, השתמשנו במסכות האלה ביום המאושר ביותר בחיי" הוא אמר וחייכתי חיוך ענק. הוא הוציא את הטלפון שלו מהתיק וחיבר לבוקסה והשמיע שיר.

-תדליקו את השיר-
"אז.." הוא התחיל לומר, "רוצה לרקוד איתי?" הוא שאל בדיוק כמו ביום שהכרנו והושיט לי יד. "כ..ן בטח" זייפתי גמגום שזה יהיה כמו ביום שהכרנו, רקדנו אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל גם לא כזה אכפת לי זה פשוט כיף לרקוד שוב כמו פעם, בלי אנשי זאב וערפדים פשוט להיות כמו שני אנשים נורמאלים. "התגעגתי עליך" הוא אמר תוך כדי הריקוד " גם אני", אמרתי "מאוד".

"בואי" הוא אמר אחרי שסיימנו לרקוד והוביל אותי לכיוון הסלסלה. "כמה זמן לא היית בפיקניק?" הוא שאל בזמן שהוציא דברים מהסלסלה, ואני? פשוט חייכתי חיוך ענק הוא יודע, הוא יודע שאני לא אוהבת דברים מפוארים מדי כמו מסעדות יוקרה, הדברים הפשוטים האלה הם הדברים שאני הכי אוהבת בעולם. "קחי" הוא אמר ונתן לי שמיכה, לקחתי את השמיכה ופרסתי אותה היא הייתה גדולה בצבע לבן עם קשקושים כחולים עליה. "מה אני צריכה לעשות?" שאלתי, "פשוט תשבי על השמיכה ותנוחי" הוא אמר חייכתי והתיישבתי על השמיכה הנעימה בזמן שליאם הוציא אוכל מהסלסלה. "אני מקווה שאת רעבה" הוא שאל "תאמת שמאוד" עניתי, "מעניין אם את עדיין אוכלת כמו בהמה" הוא אמר והתיישב. "תסלח לי" אמרתי בטון נעלב והוא פשוט צחק, ניסיתי לשמור על ההבעה הכועסת אבל לא הצלחתי אי אפשר לעמוד בקסם שלו.

סיימנו לאכול וסידרנו הכל. "נו איך היה?" הוא שאל כשעמדנו מביט בעיני, "מדהים" אמרתי והרכנתי את ראשי "תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שהפסקת לאהוב אותי" הוא אמר. ידעתי, ידעתי שלא זה לא אפשרי "אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך" אמרתי ידעתי בלב שלם שזה נכון. הוא נישק אותי נשיקה מלאת רגשות, אוח איך התגעגעתי לשפתיים האלה התנשקנו כל כך הרבה זמן עד שכבר נגמר לי האוויר. "אני אוהב אותך" הוא אמר וחיבק אותי חיבוק מלא ברגשות.

-כעבור שבוע, נקודת המבט של נינה-
הללויה פיטר סוף סוף נתן לי לצאת מהחדר הזה, שלא תבינו לא נכון היה לי שם אוכל מים כל מה שהייתי צריכה אבל חאלס אני או ביער או בבית יתומים מגיל קטן אני רגילה לחופש. ירדתי במדרגות מחפשת את מייקל בכל מקום, "מייקל!!" קראתי בהתרגשות כשראיתי אותו מנקה את השולחן הוא הסתובב וקפצתי עליו כמעט מפילה את שנינו על הריצפה. "פיטר סוף סוף נתן לך לצאת?" הוא שאל אחרי שירדתי ממנו תוך כדי שהוא מנקה, "כן" עניתי בשמחה. "מה העונש שקיבלת מפיטר?" שאלתי בהתענינות "לא להפגש איתך עד שתצאי מהחדר" הוא אמר, "אהה בגלל זה לא ראיתי אותך במשך שבוע חשבתי ששחכת ממני" אמרתי. "נראלך, ואם זה לא מספיק אז לנקות עם המשרתים במשך חודש שלם" הוא אמר ביאוש. "למה אתה בכלל מקשיב לו הוא אבא של ליאם לא שלך" שאלתי מבולבלת, "הוא כמו אבא שלי ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים מאז אני גר פה" הוא אמר וראיתי בעיניו שהוא לא מספר את כל האמת, "תאונת דרכים רגילה?" (הערת הכותבת-תאונת הדרכים מסופרת בפרק 10)  שאלתי בחשד "אני אספר לך הכל יום אחד אבל לא כרגע" הוא אמר. 

אני יושבת על כיסא כבר איזה 20 דקות בוהה במיקל מנקה לא בשביל זה יצאתי מהחדר הזה. "אתה רוצה שאני אעזור לך?" שאלתי "אני אשמח" הוא אמר וחייך חיוך מושלם, רגע מה חיוך מושלם לא נינה את ממש לא מתאהבת זה מה שחסר לך עכשיו כאילו אין לך מספיק צרות. את צריכה להשאר ממוקדת במטרה, למצוא את הרוצח של הוריך ושל אחיך ולהרוג אותו חשבתי לעצמי בראש לקחתי מטלית והתחלתי לנקות. "נינה!" שמעתי קול מאחורי "היי פיטר" אמרתי כשראיתי שזה הוא, "בואי איתי" הוא אמר והלך הנחתי את המטלית לקחתי תפוח והלכתי בעקבותיו. הגענו לחדר גדול אני מניחה שזה המשרד שלו, הוא ישב בצד אחד ואני מולו כשרק שולחן עם מלא מסמכים עליו מפרידים ביננו. "אני לא מוכן שתעשי את זה יותר" הוא אמר ולא הבנתי למה הוא מתכוון "על מה אתה מדבר?" שאלתי, "את לא תנקי יותר" הוא הסביר "בסך הכל עזרתי למייקל היה לי משעמם" הסברתי לו את מעשי. "זה לא מעניין אותי זה העונש של מייקל לא שלך" הוא ענה גלגלתי עיניים "מה שתגיד" אמרתי קמתי והלכתי עם התפוח לא מחכה לתשובתו.

זרקתי את התפוח או מה שנשאר ממנו ויצאתי מהארמון. טיילתי בגן ואי הגן פה ענקי, "או שלום נינה" שמעתי קול נשי מאחורי הסתובבתי וראיתי את שרה רגע מה, מה היא עושה פה? (הערת הכותבת-שרה עזרה לנינה ונתנה לה לישון אצלה זה מופיע בפרק 1). "מה את עושה פה?" שאלתי מופתעת, והיא חייכה "אני עובדת בשביל פיטר, הוא סיפר לי שאת עומדת להגיע לאזור שאני גרה בו ואמר לי להכניס אותך לביתי ולהתנהג אליך יפה" היא הסבירה. הייתי בהלם איך פיטר ידע?, הוא עוקב אחרי? חשבתי לעצמי מבולבלת. "אני אדבר איתך" אמרתי לשרה ורצתי לתוך הארמון בלי לחכות לתשובתה ואז המון פלאשבקים התחילו לעלות בראשי.

ראיתי אותי את פיטר ואת ליאם בכניסה לארמון, ליאם דימם "מה קרה לך?" פיטר שאל מזועזע "היא" ליאם הצביע עלי "דרשת את זה" אמרתי עם חיוך קטן.
ואז הפלאשבק התחלף, הייתי במקום אחר זה נראה כמו מרפאה היא ענקית ראיתי איך חבשו את ליאם "קחי כוס מים שלא תתייבשי" ראיתי את הרופא אומר לי ואני לקחתי מהמים. 
ושוב עברתי פלאשבק, ראיתי אותי בחדר שהייתי בו במשך שבועיים ראיתי את עצמי סופרת באיזה קומה אני לפי החלונות ואז ליאם נכנס.

כל כך הרבה פלאשבקים במכה. הלכתי מהר למשרד של פיטר לפחות מנסה אני כל הזמן הולכת פה לאיבוד, הייתי פה כבר זה בטוח. "איך הגעתם למצב הזה!" שמעתי את פיטר צועק, הלכתי לכיוון הקול ראיתי את פיטר עצבני ומדבר עם מישהו בטח אחד החיילים שלו. הסתתרתי כדי שלא יראו אותי, למזלי כדי להגיע עליהם הייתי צריכה לפנות אז פשוט התסתתרתי מאחורי הקיר. "אני מצטער הוד מעלתך" שמעתי את החייל אומר, הוד מעלתך כבר שמעתי את זה כבר בעבר. "זה לא מעניין אותי!" פיטר צרח על החייל המסכן ואז ראיתי את זה. העיניים של פיטר התחילו לזהור בצבע אדום, לא זה לא יכול להיות העיניים האלה, אלה העיניים שהיו לרוצח של הורי ואחי, זה הוא פיטר הוא הרוצח.

טם טם טם.

אז נינה גילתה את האמת מה יקרה עכשיו?.
האם פיטר יהרוג את נינה?

האם נינה תהרוג את פיטר? 

מה יקרה בין ליאם ונינה עכשיו שנינה זוכרת את החטיפה. 

המשך יבוא...

ערב טוב לשועל ולגמוס. 

שוש אני לא שפויה לא בערב ולא בלילה.

בעצם מתי אני כן שפויה.

מקווה שאהבתן את הפרק,

הצבעות ותגובות וממשיכה.