הפכתי לרוצחת

פרק 10-ערפדים

-נקודת המבט של ליאם-

"כוסעמק ערס" צרחתי מרביץ עם כפפות האיגרוף לשק האיגרוף ללא רחמים. "הלו הלו ממתי אתה מקלל?" שמעתי קול מאחורי וישר זיהיתי "מייקל" חייכתי מעט כשהסתובבתי וראיתי את החבר הכי טוב שלי, אמרתי חבר? סליחה התכוונתי לאח שלי. "איך אתה?" הוא הסתכל עלי בדאגה כשהמשכתי להרביץ לשק האיגרוף "חרא אם הם יפגעו בה..." אמרתי כולי זועם, "אנחנו נמצא אותה" ראיתי שהוא מנסה להרגיע אותי. "עבר כבר שבוע מאז שהיא נחטפה אפילו אבא שלי לא מצליח למצוא אותה, אם המלך של אנשי הזאב לא מצליח אז מי יצליח" אמרתי ביאוש וראיתי שמייקל מסתכל עלי בדאגה, הוא היחיד שמבין אותי כרגע הוא יודע כמה נינה חשובה לי.

לפתע נכנס שומר לחדר, "אדוני המלך ביקש ששניכם תגיעו במהרה למשרד שלו" הוא אמר וראיתי שהוא מתנשם מהריצה. "בוא" מייקל אמר לי ורצנו למשרד של אבי. "אבא" נכנסו במהירות בלי לדפוק "הוד מהלתך" מייקל השתחווה, "מייקל תפסיק אתה כמו הבן שלי ואתה יודע את זה" אבי אמר. הוא תמיד אהב את מייקל ההורים שלו היו חברים טובים של ההורים שלי, כשהוא היה בן חמש הם מתו הערפדים האלה הרגו אותם. זה היה בשישי בערב כל שישי היינו נוסעים למקום אחר. אני, אבא שלי וההורים של מייקל הם היו בטוחים שאני ואבי נהיה איתם באוטו אבל למזלנו אבא שלי היה חולה באותו הזמן ולא רציתי ללכת בלעדיו אז ההורים של מייקל יצאו לבד. הם הציעו למייקל להצטרף אבל הוא רצה להשאר איתי, כשהם היו באוטו נזרקו אליהם פצצות והם לא שרדו. מאז הפיגוע מייקל עבר לגור איתי אבא שלי דואג לו כאילו הוא בנו. מייקל חייך "קראת לנו?" הוא שאל ואבא שלי מייד שינה את פרצופו משמח לרציני, "כן" הוא אמר בממהרה לא מבזבז זמן "יש לנו קצה חוט יש מיקום אבל לא בטוח שזה נכון אל תשכחו מה לימדתי אותכם", "לסמוך רק על עצמנו ועל הקרובים שלנו" אני ומייקל דיקלמנו כמעט כל יום הוא היה אומר לנו את זה הוא תמיד פחד שיקרה משהו. "אנחנו עלולים לפגוש ערפדים" הוא הזהיר, "אולי אמה תהייה שם" הוא אמר הסתכלתי עליו בבלבול "אבא ההורים המאמצים של אמה הם ערפדים היא לא" "לא בדיוק" הוא ענה. "ההורים המאמצים של אמה הם ההורים הביולוגים שלה" הוא אמר ואני וליאם הסתכלנו זה על זה בבלבול, "איך?" מייקל שאל הוא מכיר את אמה הפגשתי לו אותה כמה פעמים והייתי מספר לו הכל. "אמה עברה תאונה כשהיא הייתה בת 6 כעבור שלוש חודשים כשהיא הייתה בת 7 וקצת היא השתחררה אבל היא איבדה את הזיכרון, היא זכרה הכל חוץ מאת ההורים שלה. הם היו במצב צמח באותו הזמן והרופאים אמרו לה שהם מתו כי הם חשבו שזה יזיק לה, כעבור שנה אמא שלה יצאה ממצב צמח אבל אבא שלה עדיין היה. ורק כשאמה הייתה בת 10 אבא שלה יצא ממצב צמח בנס הם התחילו לחפש את אמה בכל מקום, וכשהיא הייתה בת 11 הם מצאו אותה והחליטו כביכול לאמץ אותה הם רצו שהיא תזכר בעצמם". הוא סיים את הסיפור ואני ומייקל הסתכלנו עליו בהלם, "מאיפה אתה יודע את כל זה?" מייקל שאל בהפתעה. "חקרתי עליה קצת ידעתי שהיא וליאם זוג הרבה לפני שהוא סיפר לי שהייתה לו חברה והם נפרדו" פה הייתי בשוק מוחלט, "למה לא אמרת כלום אם ידעת שאמה היא.. היא" "ערפדית" מייקל השלים אותי "בדיוק" עניתי. "כי ידעתי שהפחד שלך משאני אגלה ויפגע בה יהיה כל כך חזק שאתה תתרחק ממנה" הוא אמר. "אני מצטער לקטוע את הסיפור ההזוי הזה אבל ישלנו ילדה להציל" מייקל אמר ואני ואבא שלי חזרנו לפוקוס, "הוא צודק" אמרתי "בואו נלך להציל את נינה" הסתכלתי על מייקל והוא הנהנן.

יצאנו מהרכב והגענו לבית בגודל בינוני נטוש. "אתה חושב שזה פה?" שאלתי את אבי ובעיקר נגעל מהמקום. "אני מקווה שכן" הוא אמר הוא סימן לכל החיילים שלו להכנס לעמדות. "1" התחלתי לספור "2 3" איך שסיימתי לספור כל החיילים נכנסו לבית מכל כיוון אפשרי, כעבור דקה בערך גם אני מייקל ואבי נכנסנו "מה הולך פה" שאלתי כשראיתי את כל החיילים בהיכון אבל הבית היה רק לחלוטין. סובבתי את ראשי לכיוון אבי אבל לפתע הרגשתי דקירה חזקה בגב. "ליאם!!" שמעתי את מייקל הוא היה לידי אבל שמעתי אותו כאילו הוא היה במרחק ענקי ממני, ולאט לאט כל מה שראיתי זה נקודות שחורות. ולפני שהספקתי להבין מה קורה פה הרגשתי את רגלי שכבר לא מסוגלות להחזיק אותי מתמוטטות וראיתי שחור.

ואיי כמה זמן לא כתבתי מה המצב? התגעגתי לא היה לי מתי לכתוב כי היה לי טיול שנתי ומחוייבות אישית ומבחן ומיליון ואחד דברים אבל עכשיו חופש פסח!! עזבו את זה שבשני ישלי טיול עד רביעי ושישי שבת עוד טיול (מהמחוייבות אישית שלי) אבל חוץ מזה יש זמן לנשום סוף סוף 
אז מקווה שאהבתם.ן את הפרק הצבעות ותגובות ואני המשיך ואם ישלכם.ן הערות תגידו זה רק יעזור לי להשתפר ואם יש שאלות אתם.ן יותר ממוזמנים.ות לשאול
אוהבת