הפכתי לרוצחת

פרק 19-המשחקים של פעם

-נקודת המבט של נינה-

"חתיכת אפס!!" צרחתי, כבר איזה 20 דקות שאני צורחת קללות, "בוא נראה אותך עכשיו יא זבל!". פיטר נעל אותי בחדר שישנתי בו ושם את ג'ייק שישמור שאני לא אברח.

-יום לפני-
פאק. פיטר הוא הרוצח של ההורים שלי ושל אחי, זה לא הגיוני או שכן?. זה מסביר למה הוא עקב אחרי בטח חיכה לרגע המתאים לרצוח אותי, ואם זה לא מספיק אז כבר הייתי כאן. כן אני זוכרת את זה ליאם חטף אותי, זה פשוט טמטום מי חוטף בן אדם ואז משחרר אותו. אמה יודעת מי זה?, שיט מה אם מייקל יודע מזה?, ברור שהוא יודע מהחטיפה הוא גר פה ואם הוא לא שם לב שיש פה משהי שדקרה את החבר הכי טוב שלו אז הוא ממש מפגר. אוף עד שאני מוצאת מישהו שאני מחבבת רגע מה?, איו נינה  דיברנו על זה כבר שום אהבה לא תהייה פה. אולי החטיפה הזאת זה רק חלום?.

הלכתי למטבח לקחת כוס מים למה הכל כל כך מסובך. "נינה" שמעתי קול מאחורי וראיתי את אמה, "או היי" אמרתי עם חצי חיוך "היי נינה" ראיתי את ליאם בא ומחבק את אמה. לשפוך עליו את הכוס מים או לא לשפוך עליו את הכוס מים זאת השאלה, "היי" אמרתי "חזרתם?" שאלתי למרות שהתשובה כבר ברורה. "כן" אמה אמרה בחיוך. אוקי, אם אמה ומייקל יודעים שנחטפתי על ידי ליאם, ושפיטר הוא הרוצח של הורי ואחי אני שופכת על כל הארמון הזה חומר רדיואקטיבי או כל דבר רעיל אחר ברגע שהשיג אחד, או שאני פשוט אהרוג אותם עם האקדח, אה איבדתי אותו לא חשוב אני אמצע דרך. "נינה הכל טוב?" ליאם שאל "אה כן בטח אני פשוט עייפה נראלי אני הלך לישון" אמרתי, "לילה טוב" הם אמרו ביחד הנחתי את הכוס בכיור וחיבקתי את ליאם ואמה והלכתי לחדר. החלפתי לפיגמה קצרה, כבר מתחיל להיות מזג אוויר חם והלכתי לישון.

"קומי כבר" שמעתי את מייקל והרגשתי כרית נדפקת לי בראש. "עוד פעם אחת הכרית הזאת פוגעת בי אני לא מבטיחה שתצא מהחדר הזה שלם" אמרתי בעייפות ומייקל נקרע מצחוק, גלגלתי עיניים למה אין לי חברים נורמאלים. "נווו אז קומיי" מייקל אמר "קמה קמה" רטנתי הסתכלתי על השעון ששמו לי בחדר לא מזמן, "10 בבוקר בן אדם מה אתה רוצה?" שאלתי את מייקל עצבנית. "מה קרה ישלך פרצוף תחת?" הוא שאל מתעלם משאלתי "אולי כי העירו אותי ב10 בבוקר?" שאלתי בציניות, "זה לא רק היום גם אתמול ליאם סיפר לי שהיית קצת מוזרה" הוא אמר. "אתה מרכל עלי עם ליאם?" שאלתי בחשד, "לא פשוט ספציפית אתמול.." הוא אמר קצת לחוץ "ברור ברור" אמרתי מחייכת. "אולי נצא קצת מהארמון נלך לבלות" הוא הציע "איפה?" שאלתי בשמחה מתאים לי לצאת מהארמון, "למקום שלא היית שם המון זמן" הוא אמר צחקתי מהדרמטיות המוגזמת שהייתה בקולו. "טוב תתלבשי ובואי אני אחכה לך במטבח" הוא אמר ויצא לא מחכה לתשובתי, הלכתי לחדר ארונות ובחרתי נעלי ספורט לבנות, חולצת בטן קצרה עם כתוביות לבנות, ושורט כחול בהיר ויצאתי למטבח. 

נו למה ציפיתי?, מייקל טחן פנקיקים כאילו אין מחר. "את רעבה?" הוא שאל בפה מלא באוכל "כן בהמה" עניתי בחיוך, הוא סיים לבלוע וענה "סליחה ארוחת בוקר היא ארוחה הכי חשובה ביום אני מעניק לקיבה שלי את מה שהיא זקוקה לו". "נראלי אתה מעניק לה יותר מידי" אמרתי תוך כדי ששמתי סירופ שוקולד על הפנקייק שלי. "אין דבר כזה יותר מידי אוכל, בקיבה שלי יש מקום לכולם לכל אוכל באשר הוא. בקיבה שלי מקבלים את השונה, ואף אחד לא נשאר בצד ללא הבדל של גודל צורה או צבע" הוא סיים את נאומו ואני פשוט התפוצצתי מצחוק. "אני מתהה" אמרתי "טוב יאלה אתה בא לצאת מהארמון הזה או שתנטוש אותי בשביל פנקיים?" שאלתי עדיין מגחחת מהנאום שדפק. "אממ החלטה קשה" הוא אמר והסתכלתי עליו במבט רצחני, "סתם סתם אני בא" הוא אמר קם מהכיסא והלכנו למקום המסתורי.