הפכתי לרוצחת

פרק 38-חיים ומוות

-נקודת המבט של מייקל-

"מה אתה עושה?!" שאלתי את אחד השומרים כשהוא לוקח את נינה ממני, "נשכיב אותה בצל ונבדוק אם היא נושמת" השומר אמר בזמן שהוא הלך ואני אחריו והוא שם את נינה מתחת לעצים. "יש דופק" השומר השני אומר אחרי שבדק אותה ונרגעתי, "למה אתה מרים לה את הרגלים?" שאלתי לא מבין "זה מה שעושים לבן אדם מעולף". "טוב הודעתי לארמון על המצב והם שלחו מסוק הוא יגיע בקרוב" השומר השלישי אמר, "למה לא מטוס? הוא יותר מהיר" שאלתי. "אין למטוס איפה לנחות כאן הוא יפגע באנשים, מסוק יותר קטן איתו עוד איכשהו אפשר להסתדר" השומר השלישי הסביר והנהנתי בהבנה.

"נו איפה המסוק הזה?" שאלתי בדאגה כשאני הולך מצד לצד, "הוא בא" השומר הרביעי שעד עכשיו לא הוציא מילה מהפה אמר והסתכלנו כולנו רואים איך המסוק נוחת ומתוכו יוצאים בן ובת שמחזיקים אלונקה. אני מזהה אותם הם הרופאים של הארמון, אפשר לראות את זה גם לפי החלוק שהם לובשים עם הסמל של הארמון עליו. "תתרחקו אנחנו נשים אותה בעדינות על האלונקה" הבת אמרה והתרחקנו נותנים להם לשים את נינה על האלונקה ולקחת אותה כשאנחנו הולכים אחריהם במהירות.

"כבר שנה שאתם בודקים אותה אתם מוכנים להסביר לי כבר מה קורה כאן?" שאלתי בעצבים כשהם רק בדקו את נינה ולא הסבירו לי כלום. "אני מצטער אדוני אין לנו כרגע הרבה מידע, אנחנו חייבים לנחות כמה שיותר מהר ולהביא אותה למרפאה אין לנו את כל הכלים הדרושים" הרופא הסביר מנסה להרגיע אותי. "מה גיליתם בנתיים?" שאלתי בקול יותר רגוע, "יש לה חום גבוה הוא כנראה חזר בגלל הסרטן" הרופאה ענתה לי במקום הרופא והסתכלתי על נינה מודאג.

"כולם לחגור חגורות אנחנו מתכוננים לנחיתה" שמעתי את הטייס אומר ומיהרתי לשבת הכי קרוב שיכולתי לנינה ולחגור. "קחו אותה למרפאה", "אין לנו זמן" שמעתי קולות מכל מיני כיוונים שונים בזמן שירדתי מהמטוס וכשהייתי שוב מול הארמון נינה לא הייתה פה, הם בטח לקחו אותה למרפאה.

"יש עדכון?" שאלתי שראיתי את ליאם ואמה יושבים מחובקים ליד הכניסה למרפאה ופיטר עומד לידם. "בנתיים לא" פיטר ענה "למה אתם בחוץ?" שאלתי בבלבול, "אין לנו מה לעשות בפנים אנחנו רק נפריע" ליאם אמר והנהנתי בהבנה. "מה קרה שם?" אמה שאלה וראיתי את הדמעות בעיניה "נסענו ברכבת, הגענו ועשינו בננה, ואחרי שירדנו הלכנו על החוף והיא אמרה שכואב לה הראש השומר הציע לה לשתות מים אבל היא לא רצתה. ופתאום היא עצרה והחזיקה בי וראיתי שהיא מתנדנדת ולפני שהבנתי מה קורה היא נפלה לידיים שלי"
סיפרתי את הכל לא מבין איך הגענו למצב הזה.

"זאת לא אשמתך מייקל" ליאם אמר בזמן שהלכנו בחצר. ליאם החליט שאנחנו חייבים להתאוורר ולנהל שיחת גברים אז יצאנו החוצה, יותר נכון הוא גרר אותי החוצה בזמן שאני ניסיתי להלחם על להשאר מול המרפאה ולא לזוז עד שאני אקבל תשובות. "אולי העמסתי עליה יותר מידי ליום אחד היא גם ככה חולה" אמרתי בצער לא מעז להסתכל לליאם בעיניים, "מייקל תסתכל לי בעיניים" הוא ביקש וידעתי שכשליאם רוצה משהו הוא מקבל את זה. "זה לא אשמתך היא תהייה בסדר" הוא אמר בזמן שהביט בעיני "ואם יקרה משהו?" שאלתי מודאג, "אני רוצה להפרד ממנה כמו שצריך" אמרתי בקול רועד וליאם לא אמר מילה פשוט התחבקנו. כן אולי זה לא הכי 'גברי' אבל זה מה שאנחנו תמיד עושים כשאחד מאיתנו עצוב, חיבוק אחד ושתיקה זה הכל.