הפכתי לרוצחת

פרק 24-רגשות

-נקודת מבט של נינה-

זה מוזר לראות את ניקו אחרי כל כך הרבה זמן, אני לא מרגישה שמחה אבל זה גם לא עצב. "לא התקשרת" ניקו קוטע את מחשבותי, "כן סליחה אבא שלי החרים לי את הטלפון" אמרתי "אבא שלך?" הוא שאל בבלבול אה נכון הוא חושב שההורים שלי מתים. "סיפור ארוך אני אספר לך אחר כך" אמרתי והוא הנהנן "נינה בואי ליאם שלח לי הודעה שהולכים" מייקל אמר מאחורי "אוקי, ביי ניקו" אמרתי והלכתי שומעת את ניקו אומר לי ביי, אני ומייקל יצאנו מהמועדון רואים את ליאם ואמה וחזרנו הביתה.

ישבתי על המיטה בחדר שלי מחכה שהוא יענה לא עבר הרבה זמן והוא ענה. "הלו" שמעתי את הקול של ניקו "היי זאת נינה" אמרתי עם חיוך קטן, אני מחבבת את ניקו באמת אבל אני לא בטוחה אם זאת אהבה. "או היי" ניקו אמר בשמחה "מה את עושה?" הוא שאל בהתענינות, "סתם יושבת בחדר על המיטה ואתה?" שאלתי בחזרה. "שוכב על המיטה אני חושב שיש לנו הרבה פערים להשלים" הוא התחיל לומר "באלך להפגש?" הוא שאל, התלבטתי מעט "אני אשמח" עניתי אך לא בלב שלם "מגניב יש לי כרטיסים ללו נפארק באלך מחר בשלוש?"" הוא שאל בתקווה. אף פעם לא הייתי בלו נפארק כשאני חושבת על זה, "סבבה" עניתי "אז נפגש מחר" הוא אמר "ביי" עניתי והשיחה התנתקה.

הסתובבתי בגינה ואז ראיתי את מייקל שוכב על הדשא, טוב הוא חתיך לזה אי אפשר להתכחש. הלכתי לכיוונו ושכבתי לידו "היי" אמרתי מוציאה אותו ממחשבותיו וברגע שהוא ראה אותי הוא חייך. "היי" הוא ענה בחזרה "אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלתי בחשש, "ברור תשאלי הוא אמר והתיישב עשיתי כמוהו והתיישבנו זה מול זה "אבל זה קצת אישי" הזהרתי "נו אני במתח" הוא דירבן אותי להמשיך. "איך ההורים שלך מתו?" שאלתי בסקרנות ובמעט חשש מהתגובה שלו, "סיפרתי לך כבר בתאונה" הוא אמר בבלבול "וזהו?" שאלתי "מה?" הוא שאל בחזרה לא מבין. "אתה איש זאב זה אומר שגם ההורים שלך אנשי זאב תאונה רגילה לא הייתה הורגת אותם" הסברתי את עצמי והוא הביט בי בהפתעה, "את יותר חכמה ממה שחשבתי" הוא אמר "לעולם אל תמעיט בערכי" אמרתי בחיוך ניצחון. "את רוצה לשמוע את הסיפור המלא?" הוא שאל והנהנתי "לי להורים שלי לפיטר ולליאם הייתה מסורת כל ערב שישי לצאת למקום אחר ולשכוח מהצרות, את צריכה להבין שבין הערפדים לאנשי זאב תמיד הייתה יריבות והם תמיד ניסו להרוג אחד את השני. חוץ מפורים שזה חג של שלום יום אחד בשנה בלי מוות ויריבות"הוא נעצר לדקה ואז המשיך, "באותו היום שהורי נהרגו לפני זה פיטר היה חולה והוא העדיף להשאר בבית ולנוח. ליאם רצה להשאר איתו ואני לא רציתי לנסוע בלי ליאם אז נשארתי איתם וההורים שלי החליטו לנסוע לבד" הוא עצר, אני מבינה אותו זה לא קל לספר כזה סיפור. "הערפדים כניראה חשבו שגם פיטר וליאם יהיו באותו  האוטו אז הם זרקו פצצות על האוטו, וההורים שלי לא שרדו אבל זה לא הסוף" הוא אמר והסתכלתי עליו בבלבול. "יש המשך?" שאלתי "כן" הוא ענה נשם עמוק והמשיך, "באותו הזמן הייתי בארמון וראיתי טלוויזיה עם ליאם, הוא הלך רגע להביא לנו חטיפים וכעבור כמה דקות הוא חזר בידיים ריקות מתנשף מהריצה אז שאלתי אותו מה קרה. ליאם סיפר לי שהוא שמע שהיה פיגוע ושפיטר נוסע לשם לבדוק את זה, למרות שהוא חולה היינו רק בני חמש אבל שתינו ידענו שקרה משהו חמור יותר מהפיגוע. פיטר אף פעם לא נסע לבדוק פיגועים הוא תמיד היה שולח אנשים לעשות את זה" מייקל עצר ניגב את הדמעות שהתחילו לזרום מעיניו והמשיך, "אני וליאם התחלטנו להתגנב לרכב ולבדוק מה קרה אז עלינו על הרכב ונסענו עם פיטר בלי שהוא ידע. וכשעצרנו אני וליאם התסכלנו דרך החלון של האוטו וראיתי אותם, ראיתי את הגופות של ההורים שלי" מייקל סיים וראיתי שהוא מחזיק את הדמעות בעיניו. התיישבתי יותר קרוב עליו ככה שישבתי לידו ולא מולו וחיבקתי אותו נותנת לו לבכות, אני לא חושבת שבנים שבוכים הם פחות 'גבריים' להפך הם רק מראים שיש להם רגשות כמו לכולם.

כשמייקל נרגע החלטנו ללכת להסתובב בארמון. "איך אתה ואמה מסתדרים?" שאלתי "מה זאת אומרת?" הוא שאל לא מבין "ערפדים רצחו את ההורים שלך ואמה היא ערפדית" הסברתי את עצמי, "אני לא חושב שצריך לשפוט אוכלוסיה שלמה בגלל בודדים" הוא התחיל לומר. "זה מה שאף פעם לא אהבתי בבני אדם תמיד היו שופטים אוכלוסיה שלמה בגלל בודדים" "תתן דוגמא" ביקשתי, "נגיד יש סתם דוגמא יהודים שצועקים מוות לערבים כי יש ערבים שהם מחבלים. נכון אני מסכים אבל תצעקו מוות למחבלים לא מוות לערבים לא כל הערבים מחבלים, למה ילדים ומבוגרים ערביים שלא עשו כלום סופגים את כל השנאה הזאת הם לא בחרו להוולד ערביים ובואי נודע בזה יש גם יהודים מחבלים. אני חושב שלכל אוכלוסיה בעולם ימניים שמאלנים, חרידים חילוניים יש את הקיצוניים שלה ושלא צריך לשפוט את כולם בגלל הקיצוניים" הוא הסביר והנהנתי.

-יום אחרי-

"את מה?!" אמה צרחה עלי כשישבנו על הספה בסלון, טוב אולי זה היה טעות לספר לה שאני הולכת היום ללו נפארק עם ניקו. "אני הולכת עם ניקו היום בשלוש ללו נפארק" חזרתי על דברי, "עד שאת יוצאת לדייט זה עם ניקולאס" היא אמרה באכזבה. "דבר ראשון זה לא דייט דבר שני עם מי את רוצה שאני אצא?" שאלתי  "עם מייקל דא" היא אמרה כאילו זה מובן מעליו, "אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו" אמרתי בכנות "ואת אוהבת את ניקולאס?" היא שאלה "נראלי" אמרתי בהיסוס. "אוי נינה נינה" היא אמרה בהתיאשות טוב בואי נחפש לך מה ללבוש היא אמרה גוררת אותי לחדר שלי, "ימות העולם אני לא לובשת שמלה" הזהרתי אותה.

לאחר הרבה ויכוחים לבשתי חולצה בצבע קרם עם שורט תכלת וכפכפים לבנים, והחלטתי להשאיר את שיערי החום והגלי פזור. "ביי אמה" אמרתי וחיבקתי אותה "אחותי הקטנה גדלה" היא אמרה וניגבה דמעה דמיונית, "אני קטנה ממך בחודש" אמרתי "אני עדיין יותר גדולה ממך" היא אמרה גלגלתי את עיניי, "ביי" אמרתי והלכתי "ביי" שמעתי אותה צועקת לי. ירדתי במדרגות לא היה לי כוח לחכות למעלית "את הולכת?" שמעתי קול מאחורי הסתובבתי וראיתי את מייקל, "כן" אמרתי בקצרה רוצה לגמור את השיחה הזאת כמה שיותר מהר. "לאן?" הוא המשיך לחקור "אני הולכת להפגש עם ניקו" אמרתי מטילה עליו את הפצצה, ויכולתי להשבע שראיתי את עיניו מתמלאות בעצב. "בהצלחה" הוא מלמל בלחש אבל מספיק חזק שאני אשמע "תודה" אמרתי ומהרתי להסתובב ולעוף הארמון הזה, אני לא יודעת למה אבל זה הרגיש לי רע כשאמרתי לו את זה כאילו אני לא שלמה עם זה.

אני וניקו כבר בדרך הביתה היה לי ממש כיף אכלנו ועלינו על מלא מתקנים, סיפרתי לו על פיטר ועל ליאם כמובן השמטתי את החלק שאנחנו אנשי זאב ושאבא שלי הוא המלך של אנשי הזאב. הוא ליווה אותי עד שהגענו לארמון "ואו" הוא אמר מופתע "גם אני הייתי מופתעת בהתחלה" אמרתי, "שיחקת אותה השנים ביערות השתלמו אה" הוא אמר וחייכתי "כן" עניתי חיוב "היה לי מדהים היום" הוא אמר. "גם לי ממש" אמרתי "את מחבבת אותי?" הוא שאל כבדרך אגב "אני חושבת" אמרתי בהיסוס, ולפני שהבנתי מה קורה הוא נישק אותי הנשיקה הייתה טובה אני לא אשקר אבל אני לא בטוחה אם הרגשתי בה משהו. "אני רוצה שנחזור" הוא אמר וראיתי שהוא מחכה לתשובתי התלבטתי ולבסוף עניתי "גם אני".

אזז נינה וניקולאס ביחד. 

אל תהרגו אותי,

הלכתי לחפש מקלט מדיני.

מקווה שאהבתן את הפרק,

נפגש בפרק הבא, 

הצבעות ותגובות וממשיכה.

אוהבת אותכן.