הפכתי לרוצחת

פרק 31-הטוב ביותר בשבילך

-נקודת המבט של נינה-

רגע מה, מייקל הרגע אמר לי שהוא אוהב אותי. "מייקל אתה חמוד מדהים ורגיש" התחלתי להגיד והוא קטע אותי, "אבל אין לך רגשות אלי" הוא אמר בעצב "אני מרגישה משהו כלפי ניקו" אמרתי בדרך הקיפה. "ומה את מרגישה כלפי?" הוא שאל ישר ולעניין "אני לא יודעת" אמרתי בכנות.

"נינה" שמעתי את קולו של ניקו "אני צריכה ללכת" אמרתי לא מעזה להסתכל על עיניו של מייקל והסתובבתי, "חכי" הוא אמר ותפס בידי מסובב אותי אליו. "איך תמיד תופסים אותנו במצבים האלה?" הוא שאל בלחש אבל השאלה לא הייתה מכוונת אלי הוא שאל את עצמו, "אל תלכי" הוא ביקש ויכולתי לשמוע רעד בקולו "אני מצטערת" אמרתי בלחש. "תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא אוהבת אותי" הוא ביקש והשפלתי את מבטי "אני לא יכולה" אמרתי בצער.

"או היי" שמעתי את ניקו מאחורינו, נו באמת מייקל מחזיק ביד שלי, אנחנו די קרובים וניקו רואה את זה בזמן שאני איתו למה יש לי הרגשה שזה לא יגמר בטוב?. "זה לא מה שאתה חושב" אמרתי את הדבר הראשון שעלה בראשי ומייקל שחרר את ידי "אני הלך" הוא אמר והלך במהירות. "רציתי לשאול אם את רוצה ללכת לעיר לאכול?" הוא שאל "בטח" עניתי "אני התלבש ונצא" אמרתי והוא הנהנן.

"את בסדר?" ניקו שאל אותי כשאכלנו "כן" עניתי בקצרה. "את בקושי אוכלת בדרך כלל את טורפת את האוכל וכל הדרך שתקת" הוא הסביר למה הוא שאל, "סתם המוח שלי מתפוצץ ממחשבות" אמרתי "על מה?" הוא שאל, על מייקל חשבתי לעצמי אבל אין מצב שאני אגיד לו את זה. "סתם עזוב" אמרתי "אוקי" הוא ענה "אתה שוב עושה את זה" אמרתי בעצב, "את מה?" הוא שאל לא מבין "את הטעות שעשית שבגללה נפרדנו" אמרתי מסתכלת בעיניו.

"אני חושבת שאני הלך" אמרתי לאחר כמה דקות של שתיקה, "בקושי אכלת" הוא אמר את המובן מאליו "אני לא רעבה" אמרתי ויצאתי מהמסעדה כשהוא אחרי. "לבוא איתך עד לבית שלך?" הוא שאל כשכבר היינו בחוץ "זה בסדר" עניתי, "אני חושב שאנחנו צריכים להפרד" הוא אמר לפתע "מה?" שאלתי והבטתי בו לא מבינה מאיפה זה בא. "אני לא מספיק טוב בשבילך, אני מנסה לא לפגוע בך אבל זה לא עובד" הוא אמר בצער ולא ידעתי מה להגיד. "הלב שלך לא איתי" הוא המשיך להגיד "למה אתה מתכוון?" שאלתי לא מבינה, "את פיזית פה איתי אבל את כבר לא אוהבת אותי את אוהבת את מייקל" הוא אמר. "ניקו אני לא" התחלתי להגיד אך הוא קטע אותי, "אל תגידי שאת לא אוהבת אותו כי זה ברור שכן כולם רואים את זה חוץ ממך" הוא סיים את דבריו משאיר אותי ללא מילים. "אני אוהב אותך" הוא אמר מתקרב אלי יותר ומנשק אותי עלי שפתי, "בגלל זה אני רוצה שאת תהיי מאושרת גם אם זה אומר שלא נהייה ביחד" הוא אמר. "להתראות נינה" "להתראות ניקו" אמרתי והוא הלך משאיר אותי לבד.

"היי" אמרתי לאמה כשראיתי אותה בחדר שלי ונשכבתי על מיטתי, "את נראת זוועה" היא אמרה "תודה אמה גם אני אוהבת אותך" אמרתי בציניות. "לא בקטע כזה למרות שגוונים לשיער ממש יתאימו לך" "אז באיזה קטע?" שאלתי לא מבינה, "את נראת כאילו משאית דרסה אותך" היא הסבירה "אמרתי לך כבר שאני אוהבת אותך?" שאלתי ממשיכה עם הציניות. "נוו את יודעת למה אני מתכוונת מה עובר עליך?" היא שאלה, "דיברתי עם מייקל" אמרתי וראיתי איך העיניים שלה נדלקות. "נו ו?" היא שאלה מדרבנת אותי להמשיך "הוא אמר לי שהוא אוהב אותי" אמרתי בלחש אך מספיק חזק שהיא תשמע, "אההה" אמה צרחה ומיהרתי לסתום לה את הפה לפני שכל הארמון ישמע. "מפגרת" אמרתי לה והיא הסתכלה עלי במבט מתנצל בזמן ששמענו קולות ריצה מתקדמים אלינו, הדלת נפתחה במהירות וראינו את פיטר. "מה קרה?" הוא שאל "אמה מטומטמת" אמרתי והוא גלגל עיניים, "פעם הבאה תצרחי יותר בשקט הוצאת אותי באמצע ישיבה חשובה" פיטר אמר נוזף באמה והיא הסמיקה.