הפכתי לרוצחת

פרק 13-צלקות מהעבר

-נקודת המבט של ליאם-
"אני אלך" מייקל אמר אבל לא הייתי מרוכז. אני ואמה היינו עסוקים בלהסתכל בעיניים של השני.

כל כך הרבה רגשות הרגשתי בתוכי.

צער, כאב, שמחה ואושר. שמחתי לראות אותה באמת, אבל גם כאב לי לראות איך הניצוץ שמחה שהיה בעיניה הכחולות נעלם ובמקומו יש כאב.

כאב לי לראות איך אמה, הילדה המאושרת והמתוקה הפכה למלאת כאב וצער ולדעת שזה בגללי.

היא נתנה לי הכל.

את כל ליבה, אבל אני כל כך מטומטם שזה לא הספיק לי. 

במקום להסתפק במה שיש לי, באוצר הזה הלכתי ובגדתי בה עם משהי אחרת. שברתי לה את הלב, התמימות והאושר שלה נעלמו כאילו לא היו.
ואז היא החליטה להעלם, היא אמרה שזה נגמר בינינו. היא חזרה לבית שלה עם ההורים שלה שמעולם לא הסכימה לספר לי איפה זה נמצא.

ורק אז הבנתי.

הבנתי איזה אוצר היא, 
הבנתי שהיה לי זהב בידיים.
ואני?,

במקום להעריך אותה ולשמור עליה פגעתי בה והשארתי לה צלקת בלב.

צלקת שלא תתרפה.

עכשיו אין לי ברירה, אני אצתרך להתמודד עם הדייסה שבישלתי.
נינה לא פה כדי להציל אותי, 

אני כבר לא יכול לשחק אותה כאילו אני לא מכיר את אמה 

אם כמה שאני רוצה.

עכשיו זה נגמר, או מתחיל?
עכשיו זה רק אני ואמה שנינו לבד מתמודדים עם ההשלכות של העבר.

"מה אנחנו?" זה כל מה שרציתי לדעת, "ניפרדנו" היא ענתה קולה רעד מעט וראיתי דמעות בעייניה. היא שומרת עליהן שלא הירדו, כי כזאת היא היא תמיד הייתה ותמיד תהייה כזאת חזקה, לא תתן למי שלא ראוי לה לראות את הדמעות שלה. "סליחה" ידעתי שזה הדבר היחידי שאני יכול להגיד, למרות שבעצם מה שווה הסליחה הזאת אחרי כל מה שעשיתי לה. ואז הרגשתי את הלחי שלי בוערת הבנתי שהיא נתנה לי סתירה, היא יודעת לתת ממש חזק אבל אני לא כועס ולא מתעצבן היא צודקת זה מגיע לי אני אשם. "אין לך מה להגיד סליחה היא לא שווה כלום!" היא צעקה, לא עניתי. הלוואי שיכולתי לקחת ממנה את הכאב הזה, אבל זה לא אפשרי המעשה כבר נעשה.

ואז היא ברחה. "חכי!" צעקתי נואש לשמוע אותה עוד קצת, "אנחנו עוד נפגש אבל כרגע אני מעדיפה להתרחק מהם" היא צעקה לי. לא הבנתי על מה היא מדברת, הסתובבתי לאחור וראיתי את השומרים של אבי באים לכיוננו בריצה ואיתם את ג'ייק. ג'ייק הוא החייל הכי טוב של אבא שלי, הוא המפקד של כל החיילים, ובמקרה אחד החברים הכי טובים של אבי. הוא בן האנשים היחידים שאבי סומך עליהם בעיניים עצומות, הוא איתי מאז שהייתי קטן, והוא השומר היחיד שאני ואבי מסכימים לו לקרוא לנו בשמות הפרטיים שלנו. "ג'ייק" קראתי מנסה להבין מה הולך פה, "ליאם" הוא אמר מתנשם מעט מהריצה והורה לכל החיילים לעצור. "לאן אתם רצים?" שאלתי חוקר את העניין, "אביך הורה לנו למצוא את אמה ולקחת אותה לארמון. הוא רוצה לחקור אותה כדי להבין איפה נינה, אנחנו חייבים לזוז" הוא אמר במהרה וכל החיילים רצו לכיוון שאמה ברחה אליו. 

הגעתי לארמון ברציה ונכנסתי במהירות למשרד של אבי בלי לדפוק. "איך ידעת?" שאלתי ישר, הוא הוריד את עיניו מהמסמכים הרבים שעל השולחן והסתכל עלי. "שלום אבא מה שלומך?, אני בסדר ואתה?" גלגלתי עיניים לא היה לי כוח לזה. "איך ידעת" חזרתי על שאלתי, "ידעתי מה?" הוא הסתכל עלי לא מבין מה אני רוצה. "איך ידעת שאני עם אמה?" הפלתי עליו את הפצצה מנסה להבין איך הוא ידע, "השומרים שנמצאים עליך כל הזמן הודיעו לי, אז שלחתי את ג'ייק עם שאר השומרים לתפוס אותה כדי לקבל מידע על נינה", הוא ענה כאילו התשובה ידוע מראש. הסתכלתי עליו בהלם "ממתי יש עלי שומרים כל הזמן?",  "מאז ומתמיד" אמר והמשיך להתעסק במסמכים. "ולמה לא ידעתי את זה?" עדיין הייתי מופתע, "כי חשבתי שזה ברור מה ההיגיון שלנינה יש שומרים שהיא לא רואה ולך אין?" אמר בזמן שהוא עם המסמכים לא מביט בעיני. "גם למייקל יש?" הייתי מסוקרן "לא רק לך ולנינה" אמר. ואז ג'ייק נכנס לחדר במהרה "נו?" אבי שאל את ג'ייק וסוף סוף הרים את ראשו מהמסמכים, "תפסנו את אמה" הוא ענה במהירות אבי ישר קם והלכנו ביחד למרתף איפה שאנחנו מחזיקים את כל השבויים.

"תתן לי קצת זמן איתה לבד" ביקשתי מאבי, הוא הסתכל עלי מתלבט עם עצמו "20 דקות" הוא ענה משאיר אותי לבד עם אמה. סימנתי לשומר שיפתח את התא וכשהוא פתח נכנסתי לתוכו, "היי" אמרתי "אני לא מתכוונת להגיד לך איפה נינה אז תחסוך ממני" היא אמרה ישר בשעמום. "היא בסדר?" שאלתי בתקווה שתענה "היא מאוד חלשה, בקצב הזה לא ישאר לה הרבה זמן" היא אמרה ושמעתי את העצב בקולה. "את שמחה שאני חיי?" הייתי חייב לשאול את זה לא יודע למה, פשוט הרגשתי שהייתי חייב "כן" היא אמרה עם קול מעט רועד "ניסיתי להזהיר אותך אבל זה היה מאוחר מידי". ואני?, אני רק שמחתי שלמרות כל מה שעברנו היא עדיין הייתה מוכנה לעשות הכל כדי להציל את חיי. "את ונינה חברות טובות לא?" היא הסתכלה עלי וענתה, "הכי טובות, היא תמיד הייתה בשבילי" "אז תעזרי לי להציל אותה, תהיי שם בשבילה" אמרתי יותר נכון ביקשתי. "אני לא אתה" היא ענתה, "אני לא בוגדת". "איך בדיוק להציל את החברה הכי טובה שלך ממוות זה להיות בוגדת" אמרתי עם מעט כעס משתדל שלא להתעצבן יותר מידי, "אני אבגוד בהורים שלי" היא אמרה לא מסתכלת בעיניי. "כבר בגדת בהם להציל אותי אז תעשי את זה בשביל נינה", ניסיתי לשכנע אותה לפני שהזמן שלנו יגמר ואבי יבוא ויפגע בה.

"נגמר הזמן" שמעתי את אבי, הסתובבתי וראיתי אותו מרחוק בא עם ג'ייק. "אמה אין לנו זמן זה או שתעזרי לי להציל את נינה או שאבא שלי יפגע בך, ותאמיני לי את לא רוצה את זה הוא יכול להיות ממש אכזרי" אמרתי מתחנן שתקשיב לי. ואז אבי וג'ייק כבר היו לידי, "ליאם לך נגמר לך הזמן" אבי אמר ואני רק מסתכל על אמה מתפלל שתקשיב לי.

טם טם טםם.

אז מה אמה תעשה? והאם נינה תשרוד או שפעם הבא שתפגשו אותה יהיה בלוויה שלה?. 

הצבעות ותגובות וממשיכה.

תודה לכל מי שמצביע ומגיב זה ממש חשוב לי ונותן לי מוטיבציה להמשיך.