חברים הכי טובים לנצח (?) | LGBTQ+ גמור

פרק 16- Fix you

היי אהובים!

אני לא מאמינה שסוף סוף הגעתי לפרק הזה!!!! טוב אז אני די אוהבת את הפרק הזה בסך הכל... במיוחד בגלל חלק ספציפי 🙈

מקווה שתאהבו את הפרק ואם אהבתם הכוכב כרגיל מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעדכונים.

אוהבת המון

Shiny 🧡

________________________________

When you try your best, but you don't succeed

When you get what you want but not what you need

When you feel so tired, but you can't sleep

Stuck in reverse

___

"משהו דחוף?" שאלתי לאחר שעניתי. הייתה שתיקה קצרה ואז צליל התייפחות. "ב-ברוק מה קרה?!" שאלתי בדאגה והתיישבתי על המיטה. מייקל התקרב אלי מאחור מסתכל עלי בצורה מודאגת.

"זה-זה שון." היא אמרה בקול רועד ושבור. "הייתי אצלו היום, והוא-והוא התעלף אנחנו ב-בבית חולים מאשפזים." לא ציפיתי לכך. רגשות האשמה החלו לכרסם בי יחד עם הדאגה. "בב-בבקשה רובין, אני יודעת שאתה עסוק אבל בוא לפה... המשפחה שלו מסרבת לבוא ממה שהצלחתי לה-להבין, אין לו אף אחד כרגע חוץ משנינו."

דמעות החלו להופיע בעיניי. "אני כבר יוצא." הודעתי לה.

ניתקתי את השיחה וניסיתי לארגן את המחשבות שלי. שון איבד הכרה. שון מאושפז. שון לבד. נשמתי עמוק עם עיניים עצומות. פקחתי אותן והסתכלתי על מייקל שככל הנראה לא ניתק ממני את העיניים כל אותו הזמן, הוא חיכה להסברים שלא יכולתי לתת לו אותם במדויק.

"חבר שלי התעלף ומאושפז." הסברתי. "ברוק שם איתו לבד, ההורים שלו לא רוצים לבוא." זה לא היה רחוק מהמציאות. הוא הנהן בהבנה. קמתי והתחלתי להתלבש.

"אני אקפיץ אותך לבית חולים." הוא אמר ולקח את הבגדים שלו מהרצפה.

"ל-לא." מחיתי במהירות. "זא-זאת אומרת... הא..." חיפשתי את המילים המתאימות. "הוא לא ירגיש בנוח אם תבוא." תירצתי.

"אני לא אכנס, אני רק אקפיץ אותך. אתה נסער, אני לא רוצה שתידרס או משהו כי מיהרת וגם אם אני אסיע אותך זה יהיה יותר מהר, לא?" הוא השיב. החלטתי להסכים לבסוף.

שנינו סיימנו להתלבש מהר. המחשבות הדואגות שלי והלחץ והדאגה לשון גרמו לדם לעלות חזרה מאזור החלציים לשאר הגוף. קיוויתי שגם האזור של מייקל נרגע, הרגשתי טיפה רע כלפיו שהוא לא יכל לחוות שחרור. נעלנו נעליים במהירות ויצאנו במהירות מהדירה שלי.

עלינו על האופנוע שלו וחיבקתי אותו בחוזקה. הייתי כל כך עסוק במחשבות על שון ורגשות אשם: הייתי צריך להתקשר אליו, להתעקש, לא להשאיר אותו לבד. התחלתי לחשוב על כך שהוא לבד, תהיתי לעצמי למה הוא בודד, למה ההורים שלו משאירים אותו לבד במצב כזה. הדמעות התחילו לרדת מעיניי, לנזול ללחיי ולהתחיל להרטיב את החולצה של מייקל.