חברים הכי טובים לנצח (?) | LGBTQ+ גמור

פרק 22- זה נגמר כאן

הי אהובים שלי!

בפעם הראשונה שהפרק הזה עלה הגעתי ל2K צפיות ובכיתי מהתרגשות. אז החלטתי להשאיר את התודה  לכל מי שקורא. רק בזכותכם אני מצליחה להמשיך לכתוב את הסיפור. זה עדיין רלוונטי, אתם לחלוטין מדרבנים אותי בשכתוב הזה

air BNB- מאפשר להשכיר לאחרים ומאחרים דירות כשנמצאים בחו"ל וגם בארץ

השיר שמלווה את הפרק הוא ערב אבוד של גידי גוב. אם השיר הזה לא מתאר את היחסים של רובין ומייקל לפעמים אני לא יודעת מה כן 🤣

אם אהבתם הכוכב כרגיל מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעדכונים.

אוהבת המון

Shiny 🧡

__________________________________________

כל היום אני כמו משוגע

מתקשר אלייך את לא עונה

הנה עוד ערב אבוד

___

למרות המאמץ המרגש של רוברט לרומם את רוחי, תוך מספר שעות חזרתי להיות מדוכדך בגלל האודישן. כמובן שבנוגע למצב הזוגי -יותר נכון המשולש- שלי לא הפסקתי להרגיש רע אף לא לרגע אחד.

למרות שהייתי בתחתית עד כי הרגשתי שנדרסתי בידי שתי משיאות זבל הגעתי למוקד כבר יום לאחר האודישן. ההחלטה הזו תוך זמן קצר התגלתה כשגויה לחלוטין: השיחות היו נוראיות, הרגשתי שהאנשים מדברים עלי והראש שלי הסתחרר. לבסוף ניגשתי לאחראי המשמרת שלי, אמרתי לו שאני חולה והלכתי הביתה. כל זה מבלי להחליף מילה עם ברוק באותו היום.

הגעתי לדירה שלי, נעלתי את הדלת שלה, את דלת החדר שלי ונפלתי על המיטה עם הפנים ישירות לכרית. הטלפון שלי החל לצלצל כהרגלו ואני בחרתי להתייחס אליו כאל זבוב טרדן. רציתי להיות לבד - רציתי שקט מוחלט.

במשך שלושה ימים בהם הסתגרתי בבית האנשים המעטים שסביבי ניסו להשיג אותי:

ברוק, דפקה לי על הדלת מספר פעמים לאחר שהתעלמתי מהשיחות וההודעות שלה. "קדימה רובין אני רק רוצה לדעת אם אתה חיי." היא התחננה מבעד לדלת. "לא ענית לי אתמול לשאלה של למה הלכת באמצע העבודה, ואתה לא עונה לי היום." היא המשיכה לדפוק. "בבקשה מותק, תפתח לי." יום לאחר מכן כשהיא באה שוב לדירה שלי ריחמתי עליה, השחלתי לה פתק מתחת לדלת בו כתבתי – 'כן, אני חי. אני רוצה להיות לבד, אני אדבר איתך כשיתחשק לי לדבר עם מישהו'. הרגשתי רע שנפנפתי אותה באופן הזה אך היה לי נדמה שהיא מבינה, היא לא באה יום לאחר מכן.

לעומתה עם מייקל היה יתר קשה להתמודד. הוא באה לדירה שלי כבר באותו היום בו חזרתי מהעבודה, לא עניתי לו מהאודישן וזה כנראה הספיק לו כדי לבדוק לשלומי. ביום הראשון הדפיקות היו מנומסות, עדינות והקריאות מהצד השני נשמעו דואגות.