התמונה/ selfie

פרק 38

המלמולים של ויקה הופכים להיות עמומים עם כל דקה שעוברת. חשיכה מוחלטת מכסה אותי. עלטה צמיגה שמונעת כל כניסת אוויר. לא שאני מרגיש צורך לנשום. או לזוז. או לפקוח עיניים.
ככה הם נראים? החיים שאחרי? חושך אינסופי ושקט מוחלט? לא לזה ציפיתי. בכלל לא. אולי זה שלב מעבר, רגע זמני עד שהעולם הבא יופיע בפניי.
דקות חולפות, אולי שעות או ימים. הזמן עומד במקום ודבר לא משתנה. הריק המוחלט מחרפן אותי. המחשבות מנקרות במוחי והרעש שהן עושות הוא בלתי נסבל בתוך הדממה סביבי.
אולי זאת היתה טעות? הכישוף של וויקה לא עבד ונותרתי כלוא בתוך אפלה לנצח? זין, ואני חשבתי שזה לא יכול להיות גרוע יותר.
"תוציאו אותי מכאן!!!" אני צורח במחשבותיי. אך נראה שהן הדבר היחיד שקיים. אין לי ידיים למשש את סביבתי, או גוף כדי להניע את עצמי ואפילו לא פה שממנו אוכל לצרוח. הפכתי לאוסף מחשבות שנעות בתוך החור השחור. זה סיוט מזדיין.
"תעצרו את הכישוף!" אני צורח שוב ושוב. ואחר ממלמל את המילים כמו מנטרה שנחלשת עם כל הברה. "תעצרו…"
"בין העולמות אתה כל מה שתרצה להיות." המבטא הסיני נשמע סביבי, "תיצור מציאות ותבין את המהות."
זין על הפתגמים שלו. למה לא יכולתי לקבל מלאך נורמלי שיעזור לי? תיצור מציאות… מה זה אומר בכלל?
הבזק אור לבן משתלט על החשיכה. כאשר הוא נחלש, גן מרהיב מופיע מולי. אבנים גדולות תוחמות אגם קטן מלא בדגי זהב כתומים. סביב האגם צמחייה ירוקה עבותה מדגישה מספר עציצים אדומים. גשר עץ מקורה חוצה את בריכת הדגים, הישר לתוך בקתה סינית קטנה בעלת גג ירוק שקצוותיו פונים כחודים מאיימים לשמיים. על דק העץ מול הבקתה האדומה יושב הסיני המוזר. רגליו מקופלות לישיבה מזרחית ועיניו הקטנות עצומות לחלוטין.
"פסעת לתוך עולם זר לך," הסיני אומר בלי לפקוח את עיניו, "על מנת להשיג את ייעודך תזדקק להכוונה."
אני הולך לכיוונו. רגע, אני הולך? יש לי רגליים, וידיים. חזרתי לגוף שלי! אין לי זמן לשמוח. אני חייב להבין מה לעשות עכשיו.
"אתה תכוון אותי? מה אני צריך לעשות?" אני צועק לכיוונו.
הגן סביבי מטשטש והירוק מתחלף בצהוב חולי. כשהתמונה מתפקסת היא נראית כמו מדבר בארץ. הרים בעשרות גוונים של חום בהיר וכתום אפרורי מקיפים אדמה זחיחה וחסרת חיים. ואני עומד עליה, חסר חיים בדיוק כמוהה.
"אני שמח שהגעת לכאן." קול עמוק נשמע מימני.
אני מסתובב במהירות. בחור כבן גילי לבוש בסרבל טייסים ירוק יושב באמצע השממה. השיער הקצוץ שלו זהה לצבע האדמה ומבהיק תחת השמש הקופחת.
"מי אתה?" אני מעז לשאול. במצבי, אני צריך להגיד תודה שאני רואה משהו מלבד האפלה מקודם.
"אני עוז. חיכיתי לעזרתך מאז שמרדובסקי נתקע כאן."
שם המשפחה של אמיר מפקס אותי. מזכיר לי את הסיבה האמיתית שאני כאן. אבל הסיני אמר שאני צריך למצוא הכוונה, הבחור הזה נראה אבוד יותר ממני.
"לעזרתי?" אני מתחיל להתקרב אל הבחור כדי להיות בטוח שאני לא מדמיין אותו.
"כן," עוז עונה, "אנחנו נעזור אחד לשני. בוא, תשב. זו תהייה שיחה ארוכה." הוא מחווה בידו על האדמה הקשה מולו.
אין לי זמן לשיחות ארוכות, אבל לפחות אוכל לדלות ממנו מידע ולהבין איך העולם הזה פועל. עדיף שאני אהיה זה ששואל את כל השאלות. אקצר את השיחה ואבין מה לעשות הלאה. "איפה אנחנו?" אני מתקיל אותו בזמן שמתיישב על הקרקע.
"בשום מקום ובכל מקום. המקום הכי נוראי להיות בו. אנחנו מחוץ להגדרות, מעבר לזמן ומאחורי המציאות."
אני מוציא אנחת ייאוש. עוד אחד עם פתגמים בשקל. אולי זה הסיני בגוף אחר.
"אנחנו כרגע במדבר," עוז חוזר לדבר כמו בן אדם נורמלי, כנראה הייאוש שלי היה ברור מדי. "אנחנו כאן כי זו המציאות שאני מצייר בפנייך. אבל אנחנו יכולים לשבת בסלון בבית של אופק…"
הסביבה משתנה ואנחנו יושבים על הרצפה בסלון. הגוף שלי עדיין שוכב באותו המקום, נרות מקיפות אותו, ואופק שוכבת לצדי בדיוק כמו שראיתי בראשו של דימה.
"או בפאריז…" עוז ממשיך והמראות סביבינו מתחלפים בהתאם.
אני רוצה להתלונן על שלא השאיר אותי ליד הגוף שלי, אבל הרחוב הסואן סוחף את תשומת לבי. אנחנו יושבים במרכז מדרכה צרה. עמודים שחורים עם כיפות לבנות מבדילים אותה מהכביש האפור. החנויות בקומת הקרקע של הבניינים הרחבים מעוטרים בסככים בשלל צבעים. הצבעוניות על רקע הבניינים החיוורים גורמת למבטי לנדוד וכשאני מחזיר אותו קדימה אישה על עקבים גבוהים הולכת ישירות לכיווני. אני מנסה לזוז הצידה, אבל לפני שאני מספיק היא עוברת דרכי וממשיכה הלאה. כמו בתוך משחק של משקפי תלת מימד, שחיילים מזויפים קופצים לעברי ואני נבהל למרות שבתוך תוכי יודע שהן רק דמויות מוקרנות על המשקפיים שאני לובש. הפעם זה לא משחק.
שוב הרקע מתחלף ואני חוזר למדבר הצהוב והאינסופי. יושב על הקרקע המאובקת לצידו של עוז.
"אני מעדיף לדבר כאן," עוז מתרץ, "המדבר תמיד הרגיע אותי."
אני לא מרגיש רגוע. רק מבולבל יותר. הגיע הזמן להבין איך זה עובד. "גם אני יכול להיות בכל רגע נתון במקום אחר או שזאת הייתה אשליה?"
"אתה יכול, למרות שאתה לא באמת שם. אתה רואה, שומע, ואם תתאמץ מספיק תוכל אפילו להזיז חפצים קלים. אבל אתה לא באמת שם…" כאב נשמע בקולו.
"מי אתה?" אני חוזר לשאלה הראשונה שלי. כשהוא שותק אני לוחץ עוד קצת, "מה אתה? מלאך? רוח? פרי דמיוני?"
"אפשר להגיד שאני רוח. אנחנו לא קוראים לעצמנו ככה. אני חי בין העלומות כמו כל מי שתפגוש כאן אם תבחר. נשמה שלא התגלגלה לשלב הבא."
"למה היא לא התגלגלה?" אני שואל במטרה להבין איך לגלגל את אמיר הלאה ולסיים את הסאגה הזאת יותר מהר.
"אתה תראה כאן מספר סוגים של נשמות. יש  מי שתקוע כי הוא לא מבין שהוא מת. כשתפגוש אותם, אין טעם לדבר איתם. הם לא רואים אף אחד. נתקעו בתוך החשיכה של עצמם. יש מי שנמצא כאן כי הקרובים החיים שלהם לא משחררים אותם. אותם תמיד תמצא קרוב לאדם שמחזיק אותם. ויש את הסוג שבחר להישאר כאן כדי לשמור על מישהו קרוב."
"איזה סוג אתה?"  
עוז עוצם את עיניו לרגע ארוך וכשפוקח אותם מבטו נודד למפגש השמיים וההרים. "אני הסוג השלישי," הוא אומר לבסוף, "נשארתי כדי להגן על אשתי. היא הייתה בהריון כשהמסוק שלי התרסק. רציתי לוודא שהיא מסתדרת בלעדיי."
"ונתקעת?"
"לא, אני יכול להמשיך בכל רגע. כל אחד מאיתנו יכול."
"כמה זמן אתה כאן?"
"אמרתי לך. לזמן אין חשיבות כאן. אבל מתן, הבן שלי עוד שבועיים חוגג חמש. הגיע הזמן שאמשיך..." הוא ממלמל לעצמו ואז חוזר להביט בי. "תכננתי להמשיך, עד שמיכל פגשה את מרדובסקי. הייתי חייב להישאר ולהציל אותה, או לפחות לוודא שהיא יוצאת מזה בשלום לפני שאני עוזב סופית."
עכשיו אני מתחיל להבין מה הקשר שלו אליי. יש לנו מטרה משותפת. כל אחד מאיתנו רוצה להציל את אהובת ליבו מהמטורף הזה.
"אני חייב לך תודה," עוז מפתיע אותי בוידוי שלו.
אני מביט סביבי, מנסה להבין אם התודה מופנת למישהו אחר. אני לא רואה אף אחד נוסף.  "לי? על מה?" אני שואל לבסוף.
"הרגת אותו. הצלת את מיכל שלי מההשפעה שלו. עכשיו, אני צריך לעזור לך לשים לזה סוף. רק אז אוכל להמשיך בלב שקט."
הוא לא היה עוזר לי בלי סיבה מוצדקת. אף אחד לא נשאר באפלה כדי לעזור למישהו שהוא לא מכיר.
"אתה מחפש נקמה?"
"לא," עוז עונה בקול רגוע, "אני מחפש שלווה. וזה לא יקרה עד שהמניאק הזה ייעלם לחלוטין."
"אז שנינו מחפשים את אותו הדבר. איך עושים את זה?"
עוז מחייך. חיון מבין כזה שמסתיר מאחוריו ייאוש וחוסר אונים. או שזה רק אני שמרגיש ככה?
"כל דבר בזמן שלו," הוא חוזר לפתגמים.  
אולי זה הסלנג של עולם הרוחות?
"אין לי זמן. אני רוצה לסיים את זה כבר."
"אתה צודק. באמת אין לך זמן. בלי נשמה הגוף שלך ילך ויגסוס. אתה חייב לשכנע נשמה אחרת להיכנס לשם באופן זמני."
"ואתה זה שיכנס במקומי?" אני מתחיל להבין למה הוא חותר. על הזין שלי שאני מוותר על הגוף שלי. בסוף החרטטן הזה לא ירצה להתחלף איתי בחזרה.
"לא," הוא שוב מפתיע אותי, "אתה צריך אותי כאן. אבל מצאתי לך מישהו. הוא מספיק הגון כדי להתחלף איתך בחזרה ו…"
לפני שהוא מסיים את המשפט דמות נוספת מופיע לצידי. בחור חסון צעיר ממני במספר שנים, חובש כובע שנראה כאילו קנו אותו בחנות וינטג' מוזרה, ולובש חולצה אפורה מאובקת בעלת שלושה כפתורים סגורים שנראית לחלוטין לא שייכת למגפיים השחורות שמגיעות לו כמעט עד הברך. מאיזו שנה הקריצו אותו?
"נתן, תכיר, זה יוסף, מהחלוצים הכי בולטים בעלייה הראשונה. הוא עזר להקים מספר לא מבוטל של ישובים עד שהוא נרצח."
החלוץ מושיט לי יד גדולה ומחוספסת, ואני לוחץ אותה בעוצמה. יש מקומות בהם אסור להראות חולשה.
"יוסף רוצה לחזור לחיות לזמן קצר כדי לראות את המדינה שהוא התחיל לבנות. הוא ישחרר את הגוף שלך ברגע שתצטרך אותו בחזרה."
"ואם לא?" משהו בהצעה שלהם מרגיש לי מסריח.
"יוסף הוא אדם שעומד במילה שלו," עוז מנסה לשכנע. אבל יוסף ממשיך לשתוק.
"אני לא מכיר אותו או אותך," אני מציין בסלידה.
"אוקיי. אתה מכיר כאן מישהו אחר שאתה סומך עליו? אולי אתה ממתין שמרדובסקי יתפוס את הגוף שלך לפניו?"
המדבר מתחלף ואנחנו שוב נמצאים בסלון של אופק. האורות הנעימים של הזריחה חודרים מבעד לחלון הענק ומאירים על הגוף הישן שלי.
"יש לך עוד חצי שעה לפני שהגוף שלך יתחיל לכבות את המערכות שלו. או שאתה חוזר או שאתה סומך עלינו." הקול של עוז חד כמו סכין.
זין. אם אני חוזר לא השגתי כלום. אפילו לא ראיתי כאן את אמיר. ואם אני נשאר? עדיין אין לי מושג איך לעצור את הקוסם ואיך לחזור לגוף שלי. אפילו אין לי מושג אם הטייס המת שלצידי הוא בן ברית ולא אויב.
"הסר דאגה מלבך," יוסף סוף סוף פוצה את פיו. מבטא פולני או גרמני מקשיח את קולו העמוק. "אינני חפץ לגזול את גופך. אני רק מתאווה לטעום מעט מהארץ שהקמתי."
הבקשה שלו נראית הגיונית. או שלא? מה שבטוח שאם אחזור לגוף שלי עכשיו כל הסיוט הזה היה לשווא. עשיתי את זה כדי להגן על אופק כמו שהיא הגנה עליי. ידעתי את הסיכונים, אין לי ברירה אלא לסמוך עליהם.
אני מניד ראשי לחיוב ושולח יד ללחיצה. הפעם אני לוחץ את ידו בשיא הכח ומנסה לצלול לתוך עיניו הכחולות. ריק מוחלט. כנראה בעולם הזה אי אפשר לקרוא מחשבות.
"אני לא הבן אדם הנכון להסתבך איתו." אני שולח לכיוונו מבט מאיים, "תשאל את עוז כאן, איך גרמתי לקוסם להתאבד. אם תשחק איתי, אני ארדוף אותך עד שתתפלל לחזור להיות רוח רפאים."
"בזמני למילה היה משקל גדול יותר מחותמת דיו," יוסף לוחץ את ידי בחזרה, "אני נותן לך את מילתי."
הסלון של סופרבייב נעלם, ושוב החשיכה עוטפת אותי. זין. לאן הם נעלמו עכשיו? זה בכלל היה אמיתי?
אני מאמץ את דמיוני ומנסה לראות את הסלון מול עיניי. את חלון הוטרינה הגדול. את הוילונות הלבנים המוסטים לצדדים, אותי שוכב על הרצפה ואת אופק מחבקת אותי. זה לוקח נצח אבל בסוף אני מצליח.
אופק מנשקת את הפנים שלי, והגוף שלי מתרומם ו… מנשק אותה בחזרה? הוא תפס לי את הגוף, ועכשיו גונב לי את החברה? בן זונה! אעלק נותן את מילתו.
אני מזנק לכיוונם כדי למשוך אותו ממנה, לנתק אותם, אבל הידיים שלי עוברות דרכם כאילו הייתי אוויר. אני באמת רק אוויר. אני נלחם, צועק מנסה להיעמד ביניהם, אבל הפעם תמונת תלת המימד הלא אמיתית זה אני.
לבסוף, אופק מתנתקת ממנו ומתחילה לשאול אותו אם הכל בסדר.
"כן, מדוע את שואלת?" הבן זונה עונה בקולי.
"לא יודעת… הנשיקה… זה היה שונה…" אופק ממלמלת. ברור שזה היה שונה. זה לא הייתי אני! את סופרבייב, את מספיק חכמה כדי להבין את זה ולא לתת לו לגעת בך שוב!
הם ממשיכים לדבר ואני בטוח ששמעתי את השיחה הזאת כבר. זין! זאת השיחה שדימה הראה לי כשטען שאני חוזר והכל בסדר. שיט! זה לא אני שחזרתי לגוף שלי!
צחוק נבזי נשמע משמאלי וגורם לי להסב אליו את הראש. אמיר מרחף בישיבה מזרחית מספר סנטימטרים מהספה. ממש לצידם של רון וויקה שלא מורידים עיניים מהגוף שהיה שלי.
"חתיכת תוכנית רקם חבר הילדות שלך," אמיר ממשיך לצחוק כמו משוגע, "הבן זונה היה מספיק חכם כדי להעיף את שנינו, ועכשיו הוא יכול להשתלט על כל מה שבניתי." הצחוק שלו גוועה ועיניו בוערות משנאה, "אני עוד אתנקם בו, אבל קודם אטפל בך!"