התמונה/ selfie

פרק 40

מבטו של עוז דוחק בי לעשות משהו. אולי אם היה מזהיר אותי, הייתי יודע למה הוא מצפה ממני. אבל הבן זונה פשוט החליט בשבילי. עכשיו נראה אותו יוצא מהשריפה שהדליק.
המולה מתפשטת בקרב הקהל. גם הסבלנות שלהם מתחילה להיעלם. עוד רגע והם יעזבו את המקום ויתחילו לספר לכולם את האמת. שאין לי כוחות, ואני רחוק מלהיות מלאך, בטח לא אחד שיכול לשלוח מישהו לעולם הבא.
עוז מרגיש כנראה את הרוחות הסוערות, שכן הוא חוזר לדבר. "מלאך המוות יקיף אתכם בקרניו האפלות. ברגע שהחשיכה שלו תעטוף אתכם, אתם תעלמו," הוא קובע בביטחון, ודוחק בי שוב, הפעם בתנועת ראש קלה.
לכל הזיונים, זה עכשיו או לעולם לא. אני יוצר קרניים שחורות שפורצות מתוך הצללית המתנועעת שלי. מספר עצום של קווים חדים שמתפשטים לכיוון הקהל וחודרים לתוך גופם של היושבים מולי.
הם נותרים לשבת באותו המקום. מביטים שמאלה וימינה, כאילו מנסים לראות אם זה עבד על מישהו אחר.
זין, זה לא עובד. התוכנית של עוז לא עובדת!
אני הופך את הקרניים לעשן סמיך שמתחיל להתפזר בתוך ההמון כאילו יצא ממכונת עשן. עוטף איתו רוח אחרי רוח אחרי רוח. מבליע אותם בתוך השחור הסמיך עד שרק מיתרי גופם המדומה נותר מולי. שורה אחת עטופה, שתיים, שלוש, עשר. נותרו עוד מאות שורות של רוחות שמביטות על המחזה בחוסר אמון מוחלט.
מה הם יעשו אם זה לא יעבוד? זה חייב לעבוד!
אני מחליף את צבע העשן לאדום, וכמו בקסם פתאומי העשן נעלם סביב אחת הרוחות שישבה מולי ובמקומו נותר מקום מיותם. צעקות התפעלות מתחילות להחליף את המרמורים הקודמים.
זה מצליח? אולי הם פשוט וויתרו על ההצגה ונעלמו כשם שהופיעו כאן. אסור לי לעצור. אסור לי לתת לספקות לנהל אותי. הצלחתי לקרוא מחשבות, הצלחתי להזיז דברים. הצלחתי לחדור למוחו של החסין מכולם. אצליח גם בזה.
אני מגביר את הקצב שבו העשן מתפזר. הופך אותו משחור לצבעו של דם סמיך. עוטף עוד דמות שנעלמת, ועוד אחת. אני מספיק לספור את כמות הדמויות שמתנדפות. חלקן מתפוגגות עוד בטרם העשן הספיק לתפוס אותן. אני כבר לא שומע אותם. לא רואה. רק ערפל מחליף צבעים שנעלם ביחד עם הדמויות על רקע המדבר.
העשן הופך לענן שחור ענקי שמכסה את כל ההמון. אני מרגיש כמו חלקיק קטן אל מול גודלו הענקי. הוא מצטמק מרגע לרגע, עד שלא נותר תחתיו אף לא רוח אחת. ולבסוף הוא נעלם לחלוטין.
"הצלחת!" צהלה של עוז נשמע לצדי, ומבהירה לי שזה לא היה חלום.
הוא עדיין עומד לידי, יד אחת על החזה, במקום שפעם איחסן את לבו הפועם והשנייה על ראשו. "לרגע חששתי שזה לא הולך לעבוד," הוא אומר בחיוך, "אבל עשית את זה בגדול!"
"אתה בטוח שהם באמת עברו?" אני שואל אותו מתוך הצללית שהפכה להיות הגוף החדש שלי.
"אם הם לא היו עוברים, הם היו דורשים את הכסף שלהם בחזרה." עוז צוחק מהבדיחה של עצמו.
"לך תדע, אולי עוד ירדפו אחרייך מהעולם החדש אליו עברו, וידרשו פיצוי." אני מצטרף אליו. הצחוק משחרר את המתח שהרגשתי ברגעים האחרונים ולראשונה אני מצליח לראות את האור בקצה המנהרה. אין דבר שיעמוד בפניי. אני אצליח לגבור על אמיר, ואני אצליח לחזור לגוף שלי.
*
"אני לא מסוגל לחכות יותר," אני מתוודה לעוז. אנחנו יושבים על חוף הים וצופים בסופרבייב שכבר לא שלי. היא יושבת על מחצלת קטנה, ומביטה באצבעותיה שמציירות צורות בחול. ידה השנייה מחבקת אל גופה את המעיל החם שהיא לובשת. הרצון להתיישב מאחוריה ולחבק אותה עד שתתחמם ממלא כל חלק בתוך הנפש המיוסרת שלי. גם אופק נראית מיוסרת. לא זוכר מתי ראיתי אותה מחייכת בפעם האחרונה. לא זוכר מתי שמעתי את הצחוק המתוק שלה.
"עוד קצת," עוז מנסה לעודד אותי, "הנשמות מפחדות ממך. הן יודעות שאם אחת מהן תראה את מרדובסקי ולא תזמן אותך לשם באותו הרגע היא תענש. הן לא יסתכנו בענישה ממלאך המוות. כולם ראו את הכוח שלך."
"ההמתנה הזאת ארוכה מדי. הזמן בעולם החיים עובר מהר ואף אחד לא יחכה לי. כבר חודשים שאופק שוקלת להיפרד מיוסף. לפעמים אני מייחל שכבר תגמור עם זה, אני לא מסוגל לראות אותה סובלת ככה."
"תאמין לי, אני מבין אותך," עוז אומר בהזדהות, "לראות את אשתי מתאבלת עליי היה בלתי נסבל. היו רגעים שקיוויתי שכבר תמצא מישהו, תתאהב מחדש, תשכח אותי."
"היא שכחה?" אני מנסה לדלות עוד מידע על הבחור שכמעט ולא מספר על עצמו.
"אתה ראית שלא..." ההשלמה בקולו רוויה בכאב, "החלטתי שעד שאני לא אעבור הלאה תמיד אמשוך אותה מהעולם הזה. אבל אז היא פגשה במרדובסקי… והוא ניצל את החולשה שלה…"
אני לא מצליח להבין איך זה לראות שנים על גבי שנים את אהובתך סובלת. לי לפחות יש תקווה שאחזור להיות איתה. מה יש לעוז? הסיפור הזה חייב להיגמר. כדי שאוכל לחזור, והוא יוכל סוף סוף להמשיך הלאה.
"איך יכול להיות שמלאך המוות צריך לחכות לרוח שתופיע ולא יכול לזמן אותה אליו?" אני שואל את השאלה שהתחבטתי לגביה בלי סוף.
עוז מגחך, "נראה לי שהשעות שאתה מבלה בלשלוח נשמות לעולם הבא, בלבלו אותך. להזכירך אתה לא באמת מלאך המוות."
"לא…" אני ממלמל. אבל חייב להיות פתרון אחר.
"אל תדאג. מרדובסקי לא יכול להיות באפלת הבדידות שלו לאורך זמן. בסוף הוא יצא מהמחבוא. ואז נהייה מוכנים לתפוס אותו."
"מה אם הוא לא בבדידות? מה אם הוא לא מאמין לכל הסיפור הזה, ומתכנן כרגע איך לחסל אותי בזמן שאנחנו יושבים כאן וממתינים?"
"הוא מאמין," עוז מבטיח, "לאדם עם אגו כמו שלו הרבה יותר קל להאמין שמי שהרג אותו היה מלאך המוות, ולא בחור רגיל בן עשרים וחמש. זאת הסיבה היחידה שהוא מתחבא ממך. תשאב כוח מהידיעה הזאת. תזכור אותה ברגע שתפגוש אותו."
אני מהנהן בשתיקה. כמה זמן עוד יעבור עד שהרגע הזה יגיע? כמה עוד ישתנה בעולם שאני רוצה לחזור אליו.
*
זה קורה בזמן הכי לא צפוי. ברגע אחד אני עומד בשדה ירוק מול עשרות רוחות שהגיעו כדי שאעזור להם לעבור לעולם הבא, וברגע הבא אני משוגר לתוך המרתף שבו אמיר כלא את ההורים שלי. איך לא חשבתי לחפש אותו כאן?
אמיר עומד במרכז החלל, הוא גדול פי ארבע מדמותו המקורית ואור לבן מבהיק עוטף אותו. מולו מרחפת רוח רפאים גברית צנומה, פיו פתוח כאילו קפא באמצע זעקה וידיו מושטות קדימה כאילו נעצרו בתנוחה הזאת על ידי כח אחר.
"בחרת לשמור אמונים למלאך סורר ולא לאלוהים!" קולו האכזרי של אמיר מהדהד מהקירות. "עכשיו תכלא בתוך גיהנום של ייסורים…" הוא ממשיך לדבר אל הדמות הקפואה שמתחילה להתכווץ לנגד עיניי.
אז ככה הוא התחבא ממני? אני לא היחיד שגרם לנשמות בעולם הזה להאמין בכוח שאין לו.
"לא תשא את שם אדוני אלוהיך לשווא," אני אומר את המשפט הראשון שעולה בראשי בקול מעוות ומאיים.
אמיר עוצר את הנאום שלו ומסתובב אליי. בלבול רגעי חולף בעיניו אך נעלם ברגע שגבותיו מתכווצות באכזריות. צחוק מר בוקע מפיו. אך אני לא מאפשר לו לערער אותי. הוא יודע שהוא לא באמת אלוהים, אבל האם הוא בטוח שאני לא מלאך המוות?
הדמות הקפואה מתחילה לחזור למימדיה, להזיז את ידיה, ולבסוף נוחתת על האדמה. אם אמיר שחרר את האחיזה על רוח הרפאים, הוא נחלש. משהו עובד. אני חייב להמשיך באותה הדרך.
"לא תרצח!" אני מנסה להיזכר בעשרת הדיברות, בטוח שהוא עבר על כל אחת מהן. "לא תנאף!" אני שולח לכיוונו את זרועות האפלה ומתחיל להקיף אותו בעשן השחור. אחת הזרועות לופפת את גרונו, והאחרות חודרות למקום שפעם שכן הלב הקר שלו. "לא תרצח!" אני מחליף את העשן לאדום בתיקווה. "לא…"
הצחוק המטורף של אמיר קוטע את המשפט שלי. והעשן שלופת את גרונו מתפוגג. האור הלבן סביבו מתחזק והוא מצליח להשתחרר ממלתעות האפלה שלי ולזנק לצד השני של המרתף.
"אני יודע מי אתה נבחר… אתה באמת חושב שהשטויות שלך יעבדו עליי?" אמיר צועק. חצים לבנים עפים לכיוון הצללית שלי, וחודרים לתוכה מכל כיוון. הם לא יכולים להזיק לי אם לא אאמין בהם. הוא לא יכול להזיק לי אם לא אאמין בו.
אני מתעלם. מלאך המוות לא היה מתפתה לשיחות ודיונים. הוא לא היה נותן לכמה מילים להשפיע עליו ולא היה נבהל מקסמים. במקום הזה אני מלאך המוות. יעידו על כך עשרות אלפי נשמות שעזבו את עולם הביניים. אני מלאך המוות והגיע הזמן לגלגל את הנשמה הסוררת שלו ישר לגיהנום!
"לא תענה ברעך עד שקר," אני ממשיך. לא יודע איך אני מצליח להיזכר בדיברות שהיו הדבר האחרון שעניינו אותי מאז שעברתי רק בקושי את הבגרות בתנ"ך. אבל זה עובד. אולי גם אני מקבל עזרה מלמעלה. בטוח שאם אלוהים קיים, גם הוא רוצה לקחת את המשוגע הזה היישר לגיהנום.
האור הבוהק דוהה מעט. אני מצליח לערער אותו. הפעם הענן השחור שאני יוצר עוטף את בבואתו של אמיר בבת אחת. הופך סמיך מרגע לרגע ומרצד בכל קשת הצבעים.
הוא נלחם. אני רואה את מיתרי ידיו מנסים להעיף את הענן הצידה. את רגליו מנסות לברוח. את גופו גדל עד שהעשן מתקשה להקיף אותו. הצללית שלו מנסה לרצד ולהיעלם. אסור שזה יקרה. אני חייב להמשיך.  
"לא תחמוד בית רעך!" אני מרים את קולי והופך את העשן לאפלה שחורה. "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה פיה לקחת את דמי אחיך מידך," אני זורק משפטים שאין לי מושג מאיפה אני זוכר ומה הקשר ביניהם. "ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך," אני מרגיש כאילו מישהו אחר מדבר במקומי. מכניס לראשי מילים שמעולם לא שמעתי בעבר.
הצללית בתוך העשן שיצרתי נעלמת. הערפל מתפוגג ואף אחד לא נמצא בתוכו.
מחיאות כפיים נשמעות מכל עבר. אני מסתובב לאחור ורואה עשרות נשמות עומדות מאחוריי ומביטות בי בהערצה מוחלטת.
זה עבד? באמת הצלחתי שים לזה סוף הפעם?