התמונה/ selfie

פרק 41

"אני רוצה לחזור עכשיו לחיים שלי," אני אומר לעוז ברגע שאנחנו נשארים לבד.
"כבר?" הוא צוחק, "יש עוד כל כל הרבה נשמות כאן שזקוקות לעזרת-"
"תעזור להם אתה," אני קוטע אותו, "תהפוך לצללית ואף אחד לא ירגיש בהבדל."
"אני צוחק," עוז מרגיע אותי, "אני מבין את הלהט שלך. גם אני רוצה כבר להמשיך הלאה. הם יצטרכו להסתדר בלעדינו." הוא מחייך ברוך.
"או שתשכנע את יוסף להיכנס לתפקיד במקומי. אם הוא בכלל יוותר על הגוף שלי," אני חושף את הפחד הכי גדול שלי. הפחד שכל המאבק הזה היה לשווא, ואצטרך להישאר תקוע כאן בתור מלאך המוות או למות סופית.
"הוא יוותר, אל תדאג," עוז מבטיח. אני לא בטוח כמוהו. רק מטומטם יוותר על החיים שלי. על סופרבייב שלי. אולי אני הייתי מטומטם שוויתרתי על זה כדי להילחם ברוח רפאים.
"איך אני חוזר?" נמנעתי מלשאול את השאלה הזאת במשך כל הזמן שהייתי כאן. חששתי מהתשובה.
עוז שותק. אולי גם הוא לא יודע אם יש דרך חזרה. אולי גם הוא לא חשב רחוק כל כך.
לבסוף הוא מגרד את הראש בעצבנות ופותח את הפה, "הזמן היחיד שבו הנשמה מתנתקת מהגוף לרגעים ספורים זה במעבר בין שנת rem לשינה העמוקה. זה הזמן שאנחנו יכולים להופיע בחלומות של האנשים החיים שזוכרים אותנו ולייעץ להם."
להופיע לרגע בחלום של יוסף? זה הכי טוב שיש לו?
"איך הוא ידע שהוא לא חולם אותי?"
"תצטרך לשכנע אותו. אחרי הכל אתה מלאך המוות. אין משהו שיעמוד בפניך."
"אתה צודק. אין משהו שיעצור אותי מלחזור לחיים שלי." אני מושיט את ידי לכיוונו של עוז והוא מחזיר לי לחיצה איתנה.
"תודה," אני אומר בכאב. הוא הפך להיות חבר קרוב בזמן קצר כל כך. בלעדיו לא הייתי מצליח.
"לא," עוז מושך אותי לחיבוק אחים, "תודה לך."
הוא מתנתק ממני, אך מבטו ההחלטי חודר לתוכי. "תשמור עליה שם בשבילי…" קולו נחלש עם כל מילה. אני יודע למי הוא מתכוון. אישה טובה יש לו. הכרתי אותה מקרוב בזמן השהות המשותפת שלנו בעולם הזה. טיילתי בביתה, ראיתי איך היא מטפלת בבן החמוד שלהם, איך היא עדיין בוכה בלילות מחבקת את התמונה של עוז לחזה שלה.
"אני מבטיח. הפכת לאח שלי. אני חוזר למשפחה חדשה. יש לי עכשיו גיסה ואחיין קטן שהגיע הזמן שמישהו ילמד אותו לשחק כדורגל."
עוז מחייך ועיניו מבריקות מהרטיבות שממלאת אותן. "כדורסל," הוא מתעקש, "הבן שלי ישחק כדורסל!"
אני מעקם את האף אבל מניד ראשי לחיוב. אלמד אותו כדורסל אם זה מה שעוז רוצה.
"תשחרר אותי מלאך המוות," עוז אומר לפתע, "אני לא בטוח שיש לי מספיק כוחות נפשיים כדי לעזוב לבד."
אני מבין אותו. כמו שהבנתי כל אחת מהרוחות שעזרתי להן במעבר. רבים נתקעו כאן בדיוק מהסיבה הזו. מהקושי לשחרר ומהפחד מהלא נודע.
אני מניח זרועה שחורה על ראשו, וממלמל בצרידות, "הגיע הזמן שלך להמשיך הלאה." ערפל שחור עוטף את גופו החסון של הטייס עד שקווי המתאר שלו נעלמים לחלוטין. ובמקומם נותרת ריקנות מכאיבה. בדיוק כזו שעוטפת את הנשמה שלי. אתגעגע אליך אח שלי. תשתדל להופיע בחיי גם בגלגול הבא שלך.
אין לי זמן להתאבל. סופרבייב שלי מחכה לי.
עדיין אמצע היום בעולם החיים. סופרבייב מבשלת ארוחת צהריים בזמן שיוסף נמצא בעבודה. הוא התחיל לעבוד בחקלאות. משתמש בגוף שלי כאילו הייתי תאילנדי שלא מסוגל למצוא עבודה אחרת. היתרון היחיד שלפחות הגוף שלי לא התנוון לחלוטין בלי השעות בחדר כושר שהוא היה רגיל אליהן. אבל אני מעדיף לא לראות את זה.
אני מחליט לבלות את שארית היום לצדה של אופק. צופה בה מתקלחת. מלטפת את גופה במגבת רכה בצבע כחול. מורחת על עצמה קרם גוף באיטיות שמחרפנת אותי. אני לא יכול להמתין לרגע שבו ארגיש שוב את העור הרך שלה. שבו אוכל לטעום את השפתיים המתוקות. שבו אוכל להיות בתוכה.
גיבורת העל שלי נעלמה בחודשים האחרונים. במקומה הופיעה נערה כבויה ומיואשת שחיה בשגרה חסרת מטרה. ברגע שאחזור, אחזיר גם אותה לחיים. אגרום לעיניים שלה לזהור כמו פעם, אגרום לה לחייך. אשגע אותה עד שתתחיל שוב להילחם בי. להילחם כדי להשיג את המטרות שלה. עד שתחזור להיות הבחורה הלוחמת שעדיין נמצאת אי שם בתוכה.
הערב מגיע ויוסף חוזר מהעבודה. הוא מתיישב בדממה מול שולחן האוכל שאופק ערכה עבורו רגע לפני שברחה לחדר השינה והעמידה פניי ישנה. כמה זמן יקח לי לגרום לה להתאהב בי שוב? כמה זמן ייקח לה להבין שחזרתי?
יוסף מתקלח ונשכב בקצה השני של המיטה. איך הוא יכול לשכב ליד סופרבייב בלי לרצות לחבק אותה? לעטוף אותה עד שירגיש ששניהם כמו גוף אחד. אולי עדיף ככה. לא הייתי מסוגל לראות אותם מתנהגים כמו זוג מאוהב. לא הייתי מסוגל לחזור ככה.
אני עומד ליד המיטה וממתין שיוסף ירדם. ממתין שהנשמה שלו תצא לשניות בודדות מתוך גופו ומקווה שאוכל לתפוס אותה בזמן. במשך כל היום ייצרתי עשרות תסריטים של מה שיכול להתרחש. עשרות פתרונות לדרך שבה אגרום לו לשחרר את הגוף שלי ולהיעלם שוב. אין לי ממה לחשוש. עוז צדק. החודשים האחרונים לימדו אותי שאם אאמין ביכולות שלי- אני דבר שיעמוד בפניי. בטח לא איזה חלוץ מהעבר שכל מה שהוא יודע זה לחרוש את השדות.
דקות ארוכות עוברות עד שהנשימות של יוסף מאיטות, וריצוד העפעפיים האיטי הופך מהיר יותר. יישות כמעט בלתי נראית מתחילה להתנתק מהגוף ולעלות סנטימטרים ספורים מעליו.
אני מציב את הצללית שלי מעליה, הופך אותה לגוף שכבר לא השתמשתי בו מזמן ואוסף את כל הביטחון שאני זקוק לו. הגיע הזמן למאבק האחרון שלי.
"יוסף," אני אומר בקול חד.
הנשמה פוקחת את עיניה המבוהלות, ומתחילה לצנוח מטה לתוך הגוף.
"תעצור עכשיו!" אני מצווה והיא נעצרת. "הגיע הזמן לעמוד במילה שלך ולשחרר את הגוף שלי בחזרה."
הוא מביט בי כמו לא מבין על מה אני מדבר. דווקא מזה חששתי יותר מכל. ראיתי איך הוא התרגל בהדרגה לחיות. איך הפך את הגוף שלי לשלו. אולי הוא בכלל שכח את ההסכם שלנו?
"איתן?" גבותיו מתרוממות לפתע, "תודה לאל. חששתי שלעולם לא תחזור."
הפעם זה תורי להיות מופתע. הוא חשש?
"אני רוצה את הגוף שלי בחזרה!" אני מתעקש שוב. מוכן לכל תרחיש של סירוב. לכל מלחמה שאצטרך לעבור.
"אני מוכן לעבור הלאה. התעייפתי מהעולם החדש שלכם. זאת לא הארץ שקיוויתי לבנות." הנשמה שלו עולה גבוה יותר ואני זז הצידה כדי לאפשר לה מספיק מקום. "איני יודע כיצד הייתי פועל אם לא הייתה חוזר לדרוש את הגוף הזה. אף שקלתי לקפוץ מאיזה צוק." הוא אומר ברצינות מוחלטת.
"הייתי רודף אותך בעולם הבא!" אני ממשיך לאיים. עדיין מוכן לקרב שאני בטוח שעתיד לבוא.
"אל דאגה, נתתי את מילתי שאשמור על הגוף הזה. לא הייתי הורס אותו."
הוא באמת מוותר על הגוף שלי מרצונו כמו שהוא הבטיח? החודשים האחרונים לימדו אותי לא לסמוך על אף אחד ועל שום דבר. אבל החברות עם עוז שינתה את דעתי. הייתי צריך להאמין לו כשאמר שמצא עבורי את הנשמה שתעמוד במילה שלה.
"אתה רוצה להתגלגל הלאה, או לקבל על עצמך תפקיד בין העולמות?" אני מעלה את האופציה עליה דיברתי עם עוז. הנשמות התועות זקוקות לעזרה. יוסף מתעניין, ואני מספר לו על תפקיד מלאך המוות ששולח נשמות להמשך דרכן. הוא מבטיח לנסות לפני שמתפוגג לחלוטין.
אופק נעה מתוך שינה ומזכירה לי שאין דבר שעומד יותר בפני האפשרות להיות איתה שוב. אני צולל לתוך גופי, ומתעורר בפתאומיות כמו מחלום שנפלתי מצוק גבוהה. הלב שלי פועם במהירות, וזו הרגשה מעולה לחוש אותו שוב בבית החזה שלי. אני שואף אוויר לעומק ריאותיי ומתענג על החמצן שממלא את תאי הגוף שלי. אני חי. אני חי! אבל עד שלא אטעם את סופרבייב שלי לא אאמין לזה באמת.
אני מזנק על שפתייה. מתענג על הרכות האלוהית שחלמתי עליה. מלטף את הגוף החלק דרך הפיג'מה שלה. ממתי היא ישנה בבגדים?
לוקח לה נצח להתעורר. אולי היא עושה את עצמה ישנה כי היא חושבת שזה עדיין יוסף שנמצא בתוכי? הגוף שלה תמיד הגיב אליי ועכשיו הוא קר לחלוטין.
אני מוצץ את תנוך האוזן בדרך שתמיד גרמה לה לגנוח. אני נושך את קצה השפה התחתונה כמו שהיא תמיד אהבה. ומנשק אותה שוב. בעוצמה שתבהיר לה שזה אני. שכדאי לה להתעורר עכשיו ולהיזכר כמה טוב היה לנו יחד.
שפתיה מתחילות להגיב אליי. זרועותיה עוטפות את הגב שלי ומטיילות על עורי החשוף. היא מפשקת את רגליה עבורי. מניעה את האגן שלה על הזיקפה שמתפרצת בתוך תחתוני הסבא המכוערים שהחלוץ הזה לבש על הגוף שלי.
אני מנתק את הנשיקה ומביט לתוך העיניים שלה. הים שלה סוער. מטביע אותי ברגשות המעורבים שמסתחררים במערבולת עמוקה.
"נתן?" היא שואלת בקול חלש וידיה עולות ללטף את פניי. "חזרת אליי?" היא ממששת את השפתיים שלי, ואני נושך את האצבע שלה בתגובה.
"חזרת!" היא צוהלת משמחה, ועיניה מתמלאות בדמעות. "אני רואה את זה בעיניים שלך." היא מתחילה לטוות נשיקות קטנות על הפנים שלי ועוברת לטרוף את שפתיי, "אני מרגישה את זה בנשיקה שלך," היא ממלמלת לתוך הנשיקה שלנו ואחר מתנתקת ומביטה בי שוב. דמעות זולגות על רקותיה, מבהירות לי איך הדממה של יוסף שברה את סופרבייב שלי יותר מהטירוף של אמיר הבן זונה.
"חזרתי סופרבייב שלי, ואני לא הולך יותר לשום מקום." אני מבטיח לה.
היא מצמידה אותי לגופה, עוטפת אותי ברגלייה ומתייפחת לתוך הכתף שלי.
הליטופים העדינים שלי לא מצליחים להרגיע אותה. גם כשאני לוחש לה שתפסיק ויהיה בסדר היא לא נרגעת. לבסוף, אני מתנתק ממנה בכח, מרים את הסנטר שלה עד שמבטינו מצטלבים  ואומר בקול מלא בטחון, "אני חזרתי. עכשיו הגיע הזמן שגם את תחזרי. מי זאת הבכיינית הזאת? איפה הסופרבייב שלי?"
תוך שנייה היא הופכת אותי על הגב ומצמידה את ידיי למיטה. "אני אראה לך מה זה בכיינית," היא מצהירה וחובטת בחזה שלי בשיא הכח. זין, זה כואב, אבל אפילו מתחושת הכאב אני נהנה.
"אתה תתחנן בדמעות כדי שאסלח לך על מה שעשית! שאסלח לך על זה שחזרת והתנהגת חודשים כמו רוח רפאים." היא ממשיכה לחבוט בי שוב ושוב.
אני מאפשר לה. זה עדיף על הבחורה האדישה שראיתי מהצד. זה עדיף על לאבד אותה.
"היי בייב, אם את רוצה שיצא לך מזה זיון הלילה," אני צוחק, "את צריכה להשאיר אותי חי. אין מצב שאני חוזר שוב לעולם הרוחות."
היא נעצרת ומתבוננת בי בפליאה.
אני מנצל את הקיפאון הרגעי שלה וחוזר לנשק את שפתיה בשיא הכח. אני חייב להרגיש את העור שלה אז אני תולש ממנה את הבגדים. מעביר את ידיי על השדיים השופעים. משחק עם הפטמות שמזדקרות מתחת לאצבעותיי. הגניחות שלה מחרפנות אותי. היא לא גנחה ככה עם יוסף. היא לא נישקה אותו בתאווה כזו. היא ידעה שזה לא אני. עמוק בתוכה היא ידעה.
אני לא מצליח להתאפק יותר. אני חודר לרטיבות שלה, מרגיש אותה מתכווצת סביבי וסוחטת כל יכולת שלי לשליטה עצמית. אני נע בתוכה וגומר מהר יותר מאי פעם. אולי זה הגוף שלי שהחלוץ לא סיפק מספיק, או הנפש שנשארה חרמנית במשך חודשים.
"התגעגעתי אלייך יותר מדי זמן," אני מתרץ.
היא מחייכת בתגובה. "גם אני," היא לוחשת יורדת ממני ומתהפכת לשכב על גבה. "ועכשיו אני הולכת לשטוף את עצמי ואחרי זה תוכיח לי שזה באמת אתה."
כאשר היא חוזרת היא נשכבת על גבה. מפסקת את רגליה לרווחה וממתינה לי. "נו… אני אחכה עוד הרבה זמן?" היא מתלוננת.
אני מחייך. יש לנו את כל הזמן שבעולם, ואני הולך להנות מכל רגע ביחד איתה. אני נותן לה לחכות. בולע בעיניי את היופי השוכב מולי ורואה כיצד הנשימות שלה הופכות למהירות יותר רק מהמבט שלי. כשאני בטוח שהיא לא יכולה להמתין יותר אני מתחיל ללטף באיטיות את צווארה. מוריד את ידיי לאורך עצם החזה שלה ומלטף סביב השדיים מבלי לגעת בפטמות שמתחננות לאצבעותיי.
אופק מטה את גופה הצידה, כך שהפטמה שלה מתחככת בכף ידי. חסרת סבלנות כל כך.
אני מרחיק את היד. מצמיד אותה הפעם לבטן שלה ומרפרף סביב הטבור. מקשיב לגניחותייה, צופה איך היא מרימה את האגן ברמז דק שארד נמוך יותר. אבל אני לא ממהר. מושך את הציפייה שלה עוד קצת. גורם לה לרצות אותי כמו שערגתי אליה בחודשים האחרונים.
כאשר אני מגיע לבסוף בין רגלייה, האזור נפוח וספוג ברטיבות. זין היא מחרמת אותי. אני יכול לגמור רק מלענג אותה. רק מלראות אותה מתקמרת מתחת לאצבעותיי שחגות סביב הדגדגן שלה. רק מלשמוע את צרחות העונג שלה. אני מתאפק, מחדיר את אצבעותיי לתוכה ומתחיל להניע אותם פנימה והחוצה בקצב איטי שרחוק ממה שהיא זקוקה לו.
"יותר מהר…" היא מתחננת, ומנסה להניע את גופה על האצבעות שלי.
אני מוציא אותם בפתאומיות, וצולל בין רגלייה. טועם את המיצים המתוקים שלה בלשוני. מוצץ את הדגדגן שלה ומשחרר בפתאומיות. הגניחות מתעצמות ואני מבין שאני לא יכול לשגע אותה יותר. יהיה לנו זמן לזה. היא התגעגעה אליי בדיוק כמוני. עכשיו אני בטוח בכך. אני מצמיד את הלשון שלי לדגדגן שלה ומתחיל לחוג סביבו עד שרגלייה של אופק מתחילות לרעוד סביבי, ואנחותיה הרמות מרעידות את הקירות.
החדירה שלי לתוכה פתאומית ומהירה. הפעם אני לוקח את הזמן, נע בתוכה בקצב משתנה. מתענג על כל שפשוף מעל הזקפה שלי. על כל נעיצה עמוקה. על כל כיווץ של גופה מתחתיי. אני מנשק אותה בזמן שהיא גומרת פעם נוספת, ונסחף לעוד אורגזמה שמטלטלת את עולמי, בדיוק כמוהה.