אני עוצר ליד ה"תפוח". החניה ריקה מרכבים והאורות הכבויים מעידים שאלעד עדיין לא פתח. אני מציץ בשעון. עדיין ארבע. מוקדם. יש לפחות עוד שעה עד שהוא יגיע.
ריח הניקיון שוטף אותי ברגע שאני פותח את הדלת עם המפתח שלי. המקום נראה בדיוק כמו תמיד. בדיוק כמו ביום שיצאתי לאימון הראשון שלי עם אופק. רק החיים שלי התפרקו בינתיים. נדמה שעברו חודשים מאז שהייתי כאן לאחרונה, אבל כמה עבר באמת שבוע? שבועיים? מאז שהגעתי לווילה באשדוד הפסקתי לעקוב אחרי ימים. ובינתיים ההורים שלי מוחזקים בצינוק, מי יודע כמה זמן.
אני ניגש ישירות לבר, מוציא כוסית ומוזג לי שוט של אבסולוט. אף פעם לא סבלתי את החרא הזה, אבל אם כבר לשתות אז לפחות משקה שיזכיר לי את אבא שלי.
המשקה שורף בגרוני, אבל לא מצליח לשרוף את המועקה הזאת שיושבת לי על הלב. רק דבר אחד ירפה אותה. להוציא את ההורים שלי ולשים לכל זה סוף. אני מתיישב על הכיסא וממלא לי עוד כוסית. אחרונה. כדי שאוכל להירגע מכל מה שעבר.
הדלת נפתחת ואלעד צועד פנימה בצעד רחב ואגרופים מכווצים. אולי זה לא היה יום טוב לקפוץ אליו. הוא נעצר בפתח ומביט בי בחוסר הבנה. "אה... זה אתה... מה אתה עושה כאן? לאן נעלמת?" הוא סוגר את הדלת וניגש אליי עד לדלפק. "החלטת לבוא ולחסל לי את המלאי?"
"אני אשלם לך," אני מבטיח למרות שזה ברור לשנינו שאני לא הולך לקיים ומוזג לעצמי עוד שוט.
"נתן, גבר, מה דרס אותך?"
אני מספר לו הכל. מהדייט הראשון עם הכלבה הזאת אריאל ועד הרגע שאופק צעקה שאני לא הנבחר.
אלעד לא מאמין לי בשיט. אני שומע כל אחת מהמחשבות שלו. גם את אלו שהוא שואל את עצמו אם אני צריך אשפוז בכפייה או מוסד גמילה מסמים קשים. אני מבין אותו. גם אני לא הייתי מאמין לו אם היה מספר לי את אותו הבולשיט.
אני מחליט שתמונה אחת שווה אלף מילים. בוחר בכיסא שהמנקה השאירה הפוך על השולחן ומתרכז בו. אני מרים את הכיסא באוויר, מסובב אותו מספר סיבובים ומניח בזהירות על הרצפה. תחילה הרגליים האחוריות נוגעות ברצפה ואז הקדמיות נפגשות עם הקרמיקה ללא שום צליל.
"אין מצב," אלעד מתפעל ומשפשף את עיניו.
אני מחליט להוכיח לו שדווקא יש מצב. עד כמה שקשה להאמין בכך. אני מוריד את כל ארבעת הכיסאות מבלי לקום ממקומי ליד הבר. איך יכול להיות שאני לא הנבחר? תוך שבועות המיומנות שלי בטלקנזיס השתפרה כאילו להזיז חפצים מרחוק זה הדבר הטבעי ביותר. אפילו מחצית בקבוק הוודקה שמערפל לי את המחשבות לא מפריע לריכוז שלי. אני חייב להיות הנבחר. אופק, הכלבה השקרנית סתם ניסתה לערער אותי לפני שהיא ברחה. לאן לכל הרוחות היא ברחה?
"אז החבר הכי טוב שלי הפך לאורי גלר? גבר, אפשר לעשות מזה ים כסף. נתחיל להעלות כאן מופעים, נעשה סרטונים ביוטיוב. מחיפה יגיעו כדי לראות אותך..." מבטו של אלעד מתרחק ואני שומע איך הוא מתחיל לספור בראש את הכסף שהוא ירוויח עליי. כבר מדמיין את הוילה עם הבריכה שיבנה על חשבוני ואת הבחורות שיסתובבו שם חשופות חזה.
YOU ARE READING
התמונה/ selfie
Paranormalכשנתן שלח את התמונה שלו באפליקציית היכרויות הוא לא ציפה שהבחורה שיכיר תכניס אותו לתוך עולם אחר. בדרכו החוצה הוא נאלץ לקבל את היעוד החדש שלו, לגלות את כוחותיו ולהבין מה היא אהבה ומה היא נאמנות. התמונה הוא סיפור מתח אירוטי בעל אלמנטים על טבעיים.
