Dear god - Larry Stylinson

Dear god - 33

כשהתעוררתי יכולתי לראות במיטה שבצד השני של החדר הקטן את נייל ישן. לא האמנתי שהגיע הבוקר , סופסוף אחזור הביתה. שמעתי המון דפיקות בדלת ושירי כנסייה מוכרים מבחוץ , עצמתי את עיניי בעייפות , רק התפללתי שכולם יניחו לנו לישון בשקט.
״אתה ער...״ נייל פלט והבנתי שהוא ער ״אני שונא את הנזירים המזדיינים האלה לואי״
״נייל תירגע !״ כעסתי , הוא נאנח בעייפות
״הם לא מפסיקים לשיר !״ הוא צעק
״אולי אנחנו צריכים לקום...״ מלמלתי ועצמתי את עיניי.
״מה לקום ?!״ הוא התפרץ וקפצתי מבהלה
״לקום״ אמרתי והתיישבתי באיטיות , קמתי מהמיטה וצעדתי אל הדלת , רק בשביל להבין מדוע הנזירים שרים , כשפתחתי את הדלת הם הפסיקו לשיר וחייכו אליי
״בוקר טוב״ אחד מהם ניגש אליי , לא הכרתי אותו
״מדוע אתם מרעישים ?״ שאלתי בזמן ששפשפתי את עיניי
״אתם היחידים שלא התעוררתם״ ענה לי ״אנחנו חוזרים הביתה , האוטובוס פה״
״אולי אם היית צועקים לקום במקום לשיר זה היה עוזר !״ נייל צעק בגסות מתוך החדר
״הוא לא טיפוס של בוקר כנראה״ גיכחתי וגירדתי בעורף. לא הבאנו לפה שום דבר , ממש כלום... אז חיכיתי עם הנזירים לנייל , בלי לקחת איתי דבר.
״איפה הנעל השנייה שלי ?״ נייל שאל את עצמו. הסתכלתי על הנזירים בחיוך קטן , לרגע , ממש רגע קצר , תהיתי לעצמי אם אני באמת רוצה להיות כמוהם. נייל יצא מהחדר בלי לומר דבר לנזירים הוא הלך במסדרון לעבר היציאה. צעדנו כולנו כקבוצה והייתי מבולבל מהשקט , לפני רגע הם שרו לנו ועכשיו דממה.
״איך ישנתם ?״ שאלתי בחיוך נחמד , רציתי להתחיל שיחה
״טוב מאוד״ קול אחד ענה לי. נהדר... ירדנו במדרגות ועבר בראשי אירועי אמש , אנדי... אם אחד הנזירים ראה אותנו ?! צחקנו כמו שתי מטורפים ונזירים אמורים להיות רציניים , שעברתי ליד החדר עם הספרה שמונה תהיתי איפה הארי.
״איפה הנזיר אנדי ?״ שאלתי בשקט
״אתה תופתע !״ מישהו צעק וצעד לידי , קרה משהו ? ״הוא לא באמת נזיר״
הסתכלתי עליו ונראה שציפה לתגובה ״אתה לא רציני״ אמרתי , ניסיתי להירות מופתע אז פקחתי חזק את עיניי
״אנחנו חושבים שהוא הצטרף לטיול כי הוא רצה הרפתקאה״ מישהו מאחור אמר
״רגע אז איפה החוטא אנדי הזה כרגע ?״ שאלתי בתמימות
״באוטובוס , הוא סירב לזמר איתנו לשאר הנזירים״ אמרו. שיצאנו מהמלון המוזנח הזה הסתכלתי לאוטובוס השחור עם הציורים הצבעוניים שעליו , המדריך נעמד בכניסה לאוטובוס והסתכל עלינו
״לפני שאתם עולים הקשיבו״ הוא אמר , אולי הוא רוצה להתפלל לאל. ״הנזיר אנדי אינו נזיר , אני מבקש להתרחק ממנו-״
״לך תזדיין נוצרי מסומם !״ שמעתי את הארי צועק מתוך האוטובוס ולבי נחת , איך הוא מנבל כך את הפה על המדריך ?!  איך הוא גרם לכזו מהומה ?! המדריך מזהיר אותנו מפניו כאילו והוא מסוכן. הארי לא מסוכן הוא רק חוטא.
״נסיעה טובה״ המדריך הוסיף ופינה את הדרך להיכנס , עליתי ראשון וראיתי את הארי יושב ומביט בי בציפייה , גלגלתי את עיניי והתיישבתי מספר מושבים מקדימה , אני לא מדבר איתו.
״לואי זה מקומות קבועים״ המדריך אמר לי בשקט ומאחוריו שתי נזירים שכנראה המקום שייך להם. כשסיבבתי את מבטי להסתכל על הארי הוא חייך עם כל שיניו , לבי החסיר פעימה , נאנחתי וקמתי מהמושבים אל המושב שלצידו , כשהתיישבתי שתקתי.
״לא התראינו הרבה זמן-״
״אני לא מדבר איתך״ קטעתי אותו , הסתכלתי עליו והאוויר נעלם מריאותיי כשהבחנתי שהוא לבוש רק בבוקסר. הרמתי את עיניי אליו וחשתי כה מובך , חסר מילים. ״אתה באוטובוס עם נזירים למען השם הארי מה זה אמור להיות ?!״ ניסיתי לשמור על קולי שקט.
״אני לא לובש את השמלה המטופשת הזו שוב״ הוא אמר , זו לא שמלה אלה בגדיהם של הנזירים.
״אבל זה גס רוח״ נאנחתי
״אתה כן מדבר איתי״ אמר בהתגרות
״לא אני לא.״
״לעזעזל אל תהיה ילד קטן״ אמר. אני כועס כי הוא נגע בי בחוסר כבוד , כאילו והיה בטוח שאבצע איתו מעשים מגונים , כאילו ואני חייב לו את זה... אני לא אהבתי את זה בכלל.
״אתה גס רוח וחוטא ואני טהור מדי בשביל להיות עם אדם כמוך״ אמרתי , הוא גיחך בזלזול ״אני לא רוצה לדבר כרגע גם. תפנה מבט לחלון״
״בגלל מה ?!״ הוא הגביר קצת את קולו ולבי נחת , אם יצעק משהו לא בסדר אני פשוט לעולם לא אדבר איתו שוב. ראיתי שמספר נזירים הסתכלו עלינו , השפלתי את מבטי ובלעתי רוק. הוא כחכך בגרונו. ״נוכל לדבר כשנגיע ?״
״לא. אני לא רוצה לדבר , כל זה היה טעות-״
״תפסיק עם הדרמטיות הזאת״ הוא קטע אותי בחוסר סבלנות. כשאני כועס אני פולט משפטים שאני לא מתכוון אליהם , והוא שם לב לזה.
״אני כועס עליך״ אמרתי בשקט בלי להביט בו
״זה יעבור״ אמר , ונראה שלא שם לב כמה זה הכעיס אותי. אולי... אולי הוא רגיל לזה. כמובן , כל אחד שמביט בו בטח רוצה אותו , הוא רגיל לקבל את זה מאחרים , ובכן הוא צריך להבין שאני לא כמו כולם. ובגלל שאמר את המשפט הזה אני אכעיס אותו בחזרה , במשפט שהוא הכי שונא ממני. התקרבתי מעט לאוזן שלו בשביל ללחוש , שאף אחד לא ישמע
״וכל מה שקרה בינינו יעבור לי.״ אמרתי , הסתכלתי עליו לאחר מכן והוא נראה קצת כועס. הוא שונא שאני אומר שזה יעבור לי , הוא אומר שאני מתכחש לעצמי , אבל אני השלמתי עם זה.
״לעזעזל איתך נער בן תשע עשרה״ הוא מלמל בגלגול עיניים ״נדבר על זה מחר״
״מחר ?״ שאלתי בלי להביט בו. לא הבנתי למה הוא לא מתעקש לדבר על זה עכשיו. או אולי כשנגיע הביתה.
״אני עובד היום עד שלוש בלילה לא יהיה לי זמן״ הוא אמר. ציינתי כבר שאני לא אוהב את העבודה שלו ? כי אני אפילו שונא אותה.
״לי אף פעם לא יהיה זמן״ אמרתי , אני רציני. ״אני לא רוצה לדבר. אבקש מחילה מישו ואמשיך בחיי״
״אני בטוח...״ הוא גיחך ״נדבר מחר״
״אני לא אדבר איתך מחר״ הדגשתי ולא הסתכלתי עליו. הוא לא מבין שאני באמת כועס ?!
״נדבר מחר לואי״ הוא אמר , מתעלם מדבריי. החלטתי להתעלם מדבריו גם , ואני באמת לא מתכוון לדבר איתו מחר. אני יודע שאני תמיד אומר ׳זה יעבור לי׳. אבל אני כבר יודע שלא... אני טבעתי עמוק בבוץ הזה , שום דבר לא יגרום לזה לעבור.