Forbidden Love

פרולוג

"די, תעזבו אותי!" אני מתחננת בפני הילדים הגדולים ממני בשנתיים לעזוב אותי במנוחה. כל יום אותה התעללות, ואין מי שיעשה עם זה דבר. "למה? את סתם ילדה קטנה שלא מגיע לה יחס." ה'מנהיג' של החבורה אומר בזלזול.

"היי! בנג'מין! מה אתה חושב שאתה עושה?!" אוליביה, הטבחית האהובה על כולם ובמיוחד עליי, מתקרבת בכעס והילדים ממהרים להיעלם. "ילדתי, תראי מה הם עשו לך." היא אומרת ועוזרת לי לקום. "אני בסדר." אני מנסה להרגיע אותה.

אני רגילה לזה. כל יום זה ככה, הם לא עוזבים אותי לרגע. אני כבר רגילה לדברים שהולכים בבית האומנה כאן. "את לא! בואי אני אעזור לך." היא מבקשת ואנחנו מתקדמות אל החדר שלה. היא פותחת את הדלת ואנחנו נכנסות.

אני מתיישבת על המיטה בעוד שהיא הולכת להביא ערכת עזרה ראשונה. כעבור כמה דקות היא חוזרת ומתחילה לטפל בפצעיי. "אני חושבת שצריך לדבר עם המנהלת על כך. את לא יכולה להמשיך לסבול את התעללות הזאת." היא מציעה אך אני מתנגדת.

"למה? בשביל שהיא תצחק לי בפרצוף כמו בכל פעם? היא לא מאמינה לי, היא חושבת שבנג'מין והשפוטים שלו 'מלאכים'." אני אומרת בזלזול ומסמנת עם ידיי את המילה 'מלאכים' במרכאות. "אני מבינה, אבל יקירתי, את בגילך הצעיר, לא אמורה לבלות את חייך כנערה בהתעללות מצד שאר הילדים." היא אומרת.

אני שותקת וכך גם היא. אבל אני מבינה אותה. גם אני חושבת ככה, אבל אין לי מה לעשות. לא משנה כמה פעמים פניתי למנהלת בית האומנה על כך, שום דבר לא עזר. היא לא מאמינה לי. לא משנה מה אומר לה. אז וויתרתי, נמאס לי להילחם לשווא.

אוליביה מסיימת לטפל בי ואנחנו יוצאות בשתיקה מחדרה. "אם את לא תדאגי שזה יסתיים, אני אדאג לכך." היא אומרת ובזאת נעלמת משדה ראייתי. אני מנסה להתכחש לדבריה. אני לא רוצה לפתח ציפיות שזה אכן יקרה והיא תגרום לילדים לעזוב אותי בשקט.

אני לא רוצה להתאכזב כשהיא לא תצליח. משתיים עשרה שנות חיי כאן בבית האומנה, הבנתי שכאן כל אחד דואג לעצמו. אי אפשר לסמוך על אף אחד. ככמות האנשים שסמכתי עליהם, כך ככמות האנשים שנפגעתי מהם. אני לא סומכת על אף אחד חוץ מאוליביה, היחידה שרוצה בטובתי.

אני הולכת לכיוון חדר הבנות, החדר בו אני ישנה. אנחנו לא הרבה בבית האומנה. זה מקום קטן ולא הרבה אנשים נמצאים בו. למרות שאני אחת הוותיקות כאן, מאז שבנג'מין הגיע, שלוש שנים אחרי שאני הגעתי, הכל התהפך. מילדה אהובה הפכתי לילדה שנואה.

אנחנו שישה עשר נערים, שמונה בנות ושמונה בנים. מאז ומתמיד כולם אהבו אותו, העריצו אותו, ועדיין כולם מתנהגים אליו באותה מחשבה שהוא הכי טוב שיש. הוא לא יכול היה לסבול שיש עוד מישהו עם מעמד כמו שלו והחליט לנדות אותי מכולם. כל הילדים רצו להיות בחברתו ולכן נטשו אותי לטובתו.