התערבות? "אמרתי או לא אמרתי שמילה שלי ממיסה את הבנות?" פול אמר וקמרון התקרב אלינו. הוא הושיט לפול את הכסף ומגחך. "אז מה? ניצחת. לא חשבתי שתצליח לגרום ליתומה להסמיק." קמרון אמר ואני השפלתי את מבטי.
אני לא מאמינה שנתתי לזה לעבוד עליי. אני לא מאמינה שנתתי לזה לקרות. "מאיפה לך? לא היית כאן." אני מנסה את מזלי, שלפחות הוא לא ראה והוא סתם מדבר שטויות. "א, כן הייתי כאן. ב, אי אפשר לפספס את זה שהוא גרם לך להרגיש "מיוחדת", כשאת לא." קמרון משיב ומסמן במרכאות את המילה מיוחדת, כשלגלוג נשמע בקולו.
פול נעמד לידו ומצחקק, כשאני רק רוצה לקבור את עצמי. "באמת חשבת שאני מתכוון למה שאמרתי? עד כמה את תמימה?" פול שואל ומקבל ממני שתיקה. מה אני אומר, שהאמנתי לכל מילה? שכן חשבתי לרגע שמישהו באמת חושב ככה? אז לא, אני לא אומר זאת. במקום זה, אני קמה מהספסל והולכת משם תוך כדי שאני שומעת את הצחוק של שניהם.
אני חייבת להחליף מקום. לא יכול להיות שכל פעם שאני אגיע לשם אני אפגוש אותם. לעזאזל, אני שונאת את קמרון, את כריסטיאן המורה הדפוק, את פול השפוט של קמרון, את עצמי על כך שהאמנתי לשטויות שלו ובנוסף שהסכמתי בכלל להגיע לכאן.
אני מתקדמת אך הפעם בכיוון ההפוך, תוהה בליבי לאן הוא מוביל. כשאני מסיימת את השביל אני שומעת צחקוקים של שני אנשים שמדברים וצוחקים. אני מתקרבת יותר ופוגשת ברחבה גדולה ויפיפייה, ועל הספסל אני רואה את כריסטיאן והחברה שלו צוחקים.
הם נראים מאושרים יחד ובעולם של שניהם, אז אני מחליטה לשבת במורד הקיר, לפני שהשביל מסתיים וחושף את הרחבה, במקום שהם לא יכולים לראות אותי ואני לא אותם, אך בברור אפשר לשמוע אותם. המחשבה על מקודם קופצת לראשי.
איך נתתי לפול להשפיע עליי ככה במילים שלו. הייתי אמורה להבין עוד כשניגש אליי שמדובר במלכודת טפשית. אני מקשיבה לדיבורים שלהם וקנאה מבצבצת בתוכי. אני גם רוצה חבר שיהיה שם בשבילי ויעודד אותי ויעזור לי. אני רוצה שמישהו יאהב אותי למרות העבר שלי.
אני שומעת צעדים מתקדמים לכיווני ולכן אני קמה במהירות ומנגבת את הדמעות שהספיקו לזלוג. אני מתקדמת לכיוון ממנו באתי בתקווה שקמרון ופול כבר הלכו משם, עד שקולו של כריסטיאן עוצר אותי מלזוז. "מה את עושה כאן?" אני נושמת עמוק ומסתובבת אליו.
"סתם, מטיילת." אני משיבה. בפשטות ומקווה בליבי שהוא יניח לי לנפשי. "מטיילת?" הוא מרים את גבו בחשד. "כן, מטיילת." הוא מהמם והמבט החשוד שעל פניו לא נעלם. "אהובי?" החברה שלו מגיעה לכאן ונעמדת לידו ומביטה בי בחשד. "מי זאת?" היא שואלת כשהיא מחזיקה בזרועו של כריסטיאן.
"זאת אחת התלמידות שלי." הוא משיב לה והולך אחורה כשידה עדיים אוחזת בידו. "תלמידה שלך? אז למה היא מדברת איתך כאן?" היא שואלת ועכשיו אני מבינה את אחת הסיבות של קרוליין לשנוא אותה. קולה צפצפני ורק מהדיבור שלה בא לי ללכת מפה. "כלום, עזבי. בואי פשוט נלך." לפי קולו של כריסטיאן, הוא נשמע מיואש ואני מגלגלת את עיניי מהמחזה הזה.
הוא לוקח אותה והם הולכים לכיוון השני, כשאני חוזרת על עקבותיי לכיוון ממנו הגעתי. למזלי קמרון ופול כבר לא היו שם ולכן ניצלתי את ההזדמנות הזאת ובמהירות נכנסתי חזרה לבניין. לאחר שאני נכנסת אוזניי קולטות את ההודעה שהמנהל מודיע בכריזה.
"תלמידי שכבת י' יקרים. נא להתאסף ברחבת הכניסה לקבלת הודעה חשובה. אני מצהיר שכולם חייבים להגיע, אחרת תפספסו חומר חשוב. נא להתייצב, תודה." אני נשארת לעמוד במקומי, רואה בעיניי את שאר התלמידים מגיעים. כולם נעמדים ברחבה, חלק על המדרגות וחלק לצידם, ורק מחכים למנהל שיגיע.
לבסוף, הוא מתקרב כשחלק מן המורים לצידו, וכל השכבה משתתקת בבואו. "תלמידים יקרים," הוא מתחיל לומר וכולם מביטים בו בסקרנות. "זוכרים את המבחן במתמטיקה שהיה אמור להיות לפני שבוע ונדחה?" הוא שואל וכולם משיבים לו, כשאנחות עצבים נשמעות גם.
"אז ככה. הוא נדחה לשבוע הבא מהיום," הוא ממשיך ושוב רוב התלמידים קוטעים אותו בצעקות. "שקט! יש לכם מהיום ללמוד למבחן הזה. שיהיה לכולם בהצלחה." הוא מוסיף ועוזב את המקום כששאר המורים איתו, חוץ מכריסטיאן שמחפש מישהו במבטו.
אני ממשיכה לעקוב אחר פעולותיו עד שאני קולטת אותו ניגש אל קמרון ופול. הוא מדבר איתם ומבטו של קמרון פוגש בשלי והמבט שמופיע על פניו מלחיץ אותי. כריסטיאן ממשיך לדבר איתם ונראה ששניהם לא מרוצים מכך. לבסוף, הוא עוזב אותם והם נעלמים מטווח ראייתי.
אני מחליטה להתעלם מהמבט שקיבלתי מקמרון ומתכוונת לעלות לחדרי, אך נעצרת כשאני רואה את כריסטיאן עוקף אותי ונעמד מולי. "מה?" אני שואלת עצבנית. אני רק רוצה לעלות לחדרי לנוח, זה הכל. למה כל הזמן מפריעים לי בדרכי?
"כבר ביקשתי ממך, תכבדי אותי אני המורה שלך," אני מגלגלת את עיניי מדבריו והוא נאנח. "תקשיבי. שמעת את ההודעה שהמנהל הודיע. בגלל שהמבחן יתקיים שבוע הבא, את מחוייבת לעשות אותו-" "מה? אין מצב." אני קוטעת אותו בחוצפה ומסרבת לעשות את המבחן. אני לא יודעת שוב דבר על החומר, גם בקושי למדתי מתמטיקה בבית האומנה.
"אל תקטעי אותי. וכן, את מחוייבת לעשות את המבחן, ולכן המנהל ביקש ממני לפני כמה דקות לעזור לך עם החומר במהלך השבוע הזה, כדי שתצליחי הכי טוב שאת יכולה במבחן." הוא ממשיך את דבריו כשאני מביטה בו המומה. "איך?" אני שואלת כשני מבינה שאין ביכולתי לעשות משהו שישנה את ההחלטה הזאת.
"פשוט מאוד. אנחנו ניפגש במהלך השבוע הזה לאחר שעות הלימודים, ואני אעבור איתך על כל החומר." הוא משיב לשאלתי. אני מהנהנת בהבנה, עוקפת אותו במדרגות ומתחילה לעלות לחדרי. אוח, לעזאזל. למה אני חייבת לעשות את המבחן המטופש הזה?! לא יכולים להתחשב בי בתור תלמידה חדשה שלא יודעת את החומר? איזה עצבים. ובנוסף, גם עכשיו אצטרך לראות את כריסטיאן לאחר שעות הלימודים. איזה אושר גדול.
YOU ARE READING
Forbidden Love
Romance"היה בנינו משהו, ונקשרתי אליך. אבל מפה אני ממשיכה בלעדייך, כי מה שהיה בינינו הוא בלתי אפשרי." "את יודעת שזה לא נכון... ואני לא ציפיתי שזה יקרה. לא תכננתי את זה ואני בטוח שגם את. אבל מה לעשות, אנחנו לא יכולים לבחור במי להתאהב, אלו הרגשות שלנו ואין ל...
