Forbidden Love

פרק 46 - פרק אחרון

Fix you - להאזנה במהלך הקריאה אם תרצו

ביום למחרת קמתי עם הרגשה נוראית. פתאום נפל לי האיסמון שזהו זה. אני לא חושבת שקיים מישהו או משהו שיכול לשנות את החלטתו של אביו של כריסטיאן. והמחשבה הזאת כאבה לי בלב.

קמתי ממיטתו הריקה של כריסטיאן, מתקדמת במבט מושפל אל השירותים הקרובים לחדרו. נכנסתי אליהם והדבר הראשון שעשיתי זה היה לשטוף את פניי. כל הלילה בכיתי בכי שקט, ושובל הדמעות היבשות נשאר על פניי.

לאחר שסיימתי, צחצחתי את שיניי במברשת שכריסטיאן הביא לי וסידרתי את שיערי. כשסיימתי, נשענתי על השיש וחשבתי. התלבטתי מה לעשות, אם לרדת למטה ולפגוש במבטיהם העוינים של הוריו של כריסטיאן, או להישאר בחדרו עד שיחזור.

התיישבתי לבינתיים על מיטתו וחשבתי על הפרט הנוסף שכריסטיאן אמר לי אתמול. "אני לא למדתי באוניברסיטה בשביל להיות מורה. דוד שלי עשה בשבילי טובה וקיבל אותי בתור מחנך ולא בתור מורה מקצועי לאיזשהו מקצוע. אין לי תואר, אין לי כלום ובגלל זה אבי חם עליי."

עכשיו אני מבינה למה אביו כועס עליו, אבל אני מתקשה להבין למה הוא כל כך נוקשה עם כריסטיאן. אני לא מבינה למה להחליט במקומו על דברים, שכריסטיאן צריך להחליט עליהם, לא אביו.

*נקודת מבט כריסטיאן*

חמישה ימים עברו מאז אותו יום. הבנתי כבר שאין לי על מה להילחם יותר, כי מדובר בלהילחם נגד אבי. זאת אומרת, שגם ככה אני אפסיד, כמו בכל פעם. ולכן אני נמצא בחדרי, פותח את המזוודה ומניח אותה על מיטתי.

לאחר מכן פתחתי את הארון, והתחלתי להוציא בגדים מן הארון. הנחתי כל ערימה של חולצות, מכנסיים, תחתונים, גרביים, כל דבר שישמש אותי לתקופה שלי באוניברסיטה. דבר אחד עצר אותי מלהמשיך לארוז, וזאת הייתה אמור, שהתפרצה לחדרי בסערה.

"כריסטיאן," היא אמרה ונימה חוששת הייתה בקולה. עיניה התרוצצו סביב מעשיי ללא הבנה. "מה קורה פה?" היא שאלה כאשר היא ממשיכה לעמוד בפתח הדלת. קשה לי המחשבה שאני עומד לשבור לה את הלב עכשיו. הרגשתי איך דמעותיי מבצבצות בעיניי.

אמור התקדמה צעד אחד לכיווני ועיניה מביטות בעיניי הדומעות. "כריס, תענה לי כבר. מה קורה פה?" היא שאלה בשנית, כאשר נימה כועסת בקולה. "אני... אני פשוט-" "דבר כבר! מה זה? מה אתה עושה?" היא קטעה את דבריי תוך כדי שהיא מסתכלת על המזוודה המלאה בבגדים ומסמנת עליה בידה.

עיניה החלו לדמוע גם. "אני עוזב." השבתי ודמעה זלגה מעיניי. אני לא מאמין שאני כזה חסר עמוד שדרה. שאין לי את האומץ להתעמת מול אבי, יותר ממה שעשיתי עד עכשיו. ואני עדיין מתקשה להאמין, שקיבלו אותי לאוניברסיטה, לאחר שאבי שלח בשמי בקשה.