Forbidden Love

פרק 20

"מתי תורנו?" שאלתי את כריסטיאן באנחה. "אנחנו התור הבא." הוא השיב והנהנתי. לפני כמה ימים, היינו בתור אצל הרופא שאליו אווה רשמה לנו להגיע, והוא הפנה אותנו לאורטופד שאליו אנחנו מחכים. "קדימה, נכנסים." כריסטיאן אמר תוך כדי שהוא קם ועוזר לי לעמוד.

אנחנו נכנסים פנימה והרופא שואל האם הגענו לצילום רנטגן. כריסטיאן עונה לו שכן והוא מוביל אותנו לחדר סמוך. הוא מורה לי לשבת על המיטה ולכן כריסטיאן עוזר לי להתיישב. "נצטרך לצלם את הקרסול בצילום רנטגן כדי שנדע לקבוע האם זה שבר או נקע," הוא אמר בזמן שהוא ירד על ברכיו והחל להוריד את התחבושת שעל רגלי.

בחדר שאחנו נמצאים יש מכונות מוזרות שלא יצא לי להיתקל בהם. בעזרת אחת המכונות, הוא מצלם לי את הקרסול, ולאחר מכן הוא מודיע לי שאני יכולה לרדת. "אוקיי, יש לנו זמן. בואו ננסה לנתח את התוצאות עכשיו." הוא אומר וכריסטיאן מהנהן בחיוב. אני יורדת בזהירות מהמיטה, לא לפני שהרופא חובש לי מחדש את הקרסול, ומתחילה לקפץ בעזרת כריסטיאן אל המקום אליו אנחנו הולכים.

נכנסו אל תוך חדר שבו צילום הרנטגן של הקרסול שלי היה תלוי. התיישבתי על הכיסא והבטתי על המתרחש. "טוב, אז כמו שניתן לראות, זהו נקע של קרסול בדרגה שנייה. אפשר לראות כאן את הקרע החלקי של הרצועות," הוא מראה בידו את האזור הפגוע שמצולם. "ולכן את מרגישה כאב והנפיחות שאת רואה היא במצב בינוני," הוא מסביר ועוזב את הצילום, מתקדם לכיוונינו.

"בנוסף, יש לך שטף דם מקומי. ובגלל כל זה את מתקשה בתפקוד, כלומר כואב לך לשאת את משקל גופך, לנוע, וכמו כן בגלל זה את מרגישה אובדן יציבות קל." הוא ממשיך להסביר לי. "חבישה אלסטית של המקום תמנע נפיחות, ולכן זה טוב שחבשתם את הקרסול קודם לכן," הוא מוסיף כשהוא נעמד מולנו.

הוא שותק לרגע ואז ממשיך. "דבר נוסף שיעזור, הוא שימוש בקביים. כשאני אסיים להסביר תבואו איתי ואני אקח אתכם לאזור בו תוכלו לקחת קביים. ובנוסף לכל זה, לאחר הפחתה של הדלקת ושיפור טווח התנועה אני ממליץ לכם להתחיל בשיקום הקרסול." הוא מסביר ואני מקשיבה לו בריכוז.

"מה זאת אומרת שיקום?" כריסטיאן שואל אותו. "כמובן, עליכם לחזק את השרירים הפועלים על כף הרגל - לעשות אימונים לשיפור תחושת שיווי המשקל - יציבות ועוד." הוא עונה וכריסטיאן מהנהן בהבנה. "אוקיי, תודה דוקטור." כריסטיאן מודה לו.

הוא מסמן לנו לבוא אחריו וכריסטיאן עוזר לי לקום. אנחנו יוצאים מהחדר שבו היינו ומתקדמים בהמשך המסדרון אחר הרופא. הוא נכנס לחדר בקצה המסדרון ואנחנו אחריו. הרופא עובר דרך דלת נוספת שנמצאת בתוך החדר לכמה דקות.

לבסוף, הוא יוצא ממנו כשזוג קביים בידיו. "אני אצטרך לעשות רק דבר אחד," הרופא אומר ושמחתי סוף שאני אוכל ללכת בעזרת הקביים. נמאס לי להיאחז בקיר או במישהו אחר כל פעם שאני צריכה ללכת או לעמוד. זה משגע אותי. "תחזיקי את הקביים ושימי אותם מתחת לבית השחי שלך," הרופא מוסיף כשהוא מושיט לי את הקביים.

כריסטיאן עוזר לי לסדר אותם מתחת לבית השחי והרופא מסתכל עליי ובוחן אותי. "אוקיי, צריך רק לסדר לך מבחינת הגובה. הקביים נמוכים קצת." הרופא מגביה לי את הקביים ומוסיף ואומר כי "חשוב שהיד תהיה ישרה ולא כפופה."

לאחר שסיימנו כריסטיאן משלם על הקביים, לא לפני שהרופא נותן לו מרשם של כדורים שיורידו לי את הדלקת, ואני מנסה ללכת איתם נורמאלי מבלי לאבד שיווי משקל. זה קשה יותר ממה שחשבתי.

אנחנו הולכים במסדרון כבר כמה דקות והמלווה שלי, לא מפסיק לצחוק עליי. "אתה מוכן להפסיק לצחוק? אני אפול." ביקשתי מכריסטיאן שצוחק עליי כל פעם מחדש. "אני רק רוצה להגיע לרכב. בקצב הזה ייקח לנו כל היום," הוא משיב ואני נעצרת במקומי.

"אני נשבעת לך, אני אחטיף לך עם הקביים. תסתום כבר ותעזור לי להתקדם." אני מתעצבנת עליו ובתגובה כריסטיאן מרים את ידיו כחף משפע. "רק אל תהרגי אותי," הוא מלמל ואני ככה קרובה לבצע את האיום שלי.

אני ממשיכה להתקדם וכריסטיאן נשאר לידי ושומר שאני לא אפול. סוף סוף הגענו אל המעלית, נכנסנו אליה וכריסטיאן לחץ אל הכפתור שמוביל אותנו אל קומת הקרקע. דלת המעלית נפתחת ואנחנו יוצאים ממנה.

לאחר מאמצים רבים, אנחנו מגיעים אל רכבו של כריסטיאן והוא עוזר לי להיכנס. אני משכיבה את הקביים על רצפת המכונית ואת רגלי אני מרימה ומניחה אותה על שאר המושבים. כריסטיאן מתיישב במושבו ומתניע את הרכב.

הנסיעה עוברת בשתיקה ואנחנו מגיעים אל הפנימייה. כריסטיאן יוצא ופותח את הדלת בצד שלי. הוא מוציא את הקביים ואני משחררת את החגורה. בעזרתו אני יוצאת מהרכב ותופסת בקביים, ומיד לאחר מכן כריסטיאן עוזר לי לשים את תיקי על גבי.

אנחנו מתקדמים ומגיעים אל הכניסה, נכנסים לתוך הפנימייה ופונים אל הכיתות. עכשיו גם אני צריכה לחזור לשיעורים, כי אין סיבה שאחסיר לימודים בגלל נקע בקרסול. "טוב, בזמן שתהיי בשיעור אני אלך לקנות את התרופה. ובינתיים, תשתדלי שלא לעשות בלאגן."

אני מסתכלת על כריסטיאן ונושמת עמוק. "תסתום כבר," סיננתי בכעס ונכנסתי לתוך הכיתה בגלגול עיניים. כמובן שלפני שנכנסתי, שמעתי את הגיחוך של כריסטיאן שהעלה לי את העצבים עליו. "אמור, ברוכה השבה." המורה לגיאוגרפיה בירכה אותי. לא עניתי לה והתיישבתי בזהירות על הכיסא ובדרך מבחינה במבטו של כריסטיאן דרך חלונות הכיתה.

התעלמתי מכך, והוצאתי את ספרי הלימוד שלי ותוך כדי מקשיבה להסבר המורה על גבולות הארץ. במהלך השיעור, מבטי נודד שוב אל החלונות ואני קולטת שכריסטיאן עדיין עומד שם. הוא מסתכל עליי ומחייך את החיוך שלו. הוא מזיז את שפתיו ואומר "תיזהרי," עם אצבע מזהירה.

גלגלתי את עיניי וראיתי את חיוכו שממשיך לצוץ בין שפתיו. ולאחר מכן, הוא פשוט קרץ ועזב את המקום. אח, כריסטיאן. אם קורה לי משהו היום בגלל מה שאמרת, אני אישית אבוא וארצח אותך. תזכור את זה.

______
פרק משעמם, אני יודעת. אבל הוא חשוב (בערך) כדי לפחות לדעת מה עבר על אמור בפגישה עם האורטופד.
דבר שני, אני לא מומחית בכל הקטע של הצילום, אורטופדיה, והמכונות, ניסיתי לחקור על זה כמה שיכולתי, אז מצטערת מראש אם ישנן טעויות על הנושא.
ודבר אחרון, תודה על 1k דירוגים, זה שימח אותי מאוד.
שתהיה לכן שבת שלום.