פרק 17

7.4K 451 128
                                    

"תלמידי שכבת י'! שקט בבקשה!" המורה לספורט צועקת ומנסה להשתיק את כולם שלא מפסיקים לדבר. חוץ ממני, כי אני שוב עומדת בצד לבד ומחכה שנעלה כבר לאוטובוסים. כמה ימים עברו מאז המקרה עם קמרון ואני פשוט מנסה להדחיק את זה כמה שאפשר.

במהלך הימים האלה, שון שאם זכרוני איני מטעה אותי, הוא החבר הכי טוב של קרוליין, חזר רשמית אל הלימודים ועכשיו הוא יותר קרוב אל קרוליין, ונראה לי כי זאת אחת הסיבות שהיא וקמרון נפרדו. למרות שאיני בטוחה בכך.

"כל כיתה תעלה עם המורה שנלווה אליה לאוטובוס בשקט ומסודר! האם אני ברורה?" המורה קוטעת את חוט המחשבה שלי ואומרת. סוף סוף אנחנו מתקדמים אל האוטובוס. כולם דחפו אחד את השני וכשהגיע תורי, עליתי והתיישבתי באחד המקומות הראשונים, כלומר על יד כריסטיאן. לא ממש נשאר מקום מאחר ועליתי אחרונה. כמה שהמזל אוהב אותי.

"אמור, למה את לא יושבת עם שאר הכיתה?" כריסטיאן שואל אותי לאחר שהתחלנו בנסיעה. "לא היה מקום, מצטערת שזה יצא ככה." השבתי בקרירות, חסרת עניין, בעודי נשענת על החלון שלצידי. "לא התכוונתי שזה משהו רע," גיחוך צץ מפיו. "את לא חושבת שהגיע הזמן להיפתח ולהכיר חברים חדשים?" שאל ונאנחתי. בינתיים, הוא פתח את הטלפון שלו, מסתכל בהודעה שקיבל.

'כריס, אביך בסדר גמור. הוא עבר את הניתוח בהצלחה. רק רציתי להודיע לך, אוהבת, אמא'. כך היה רשום בהודעה. כריסטיאן נאנח וסגר את הטלפון שלו. "אז לא ענית לי. מה התשובה שלך?" שאל שוב ונאנחתי.

"מה אתה רוצה?" שאלתי חסרת סבלנות. "מה יש לך?" שאל בחוסר הבנה. כנראה הבין שאני לא בקטע שלדבר איתו. "כלום, כריסטיאן. אין לי כוח, מה אתה רוצה?" השבתי באנחה. "רציתי לדעת למה את לא עם שאר הכיתה, זה הכל." ענה והבחנתי ברגלו הרועדת. "סתם, אני לא חושבת שיש לי אפשרות להתחבר איתם בגלל שאני מגיעה מבית יתומים." עניתי והסטתי את מבטי לכיוון החלון, מסתכלת על הנוף שבחוץ.

כריסטיאן מלמל משהו ולאחר מכן שתק, ולכן המשכתי להביט דרך החלון, מקווה שנגיע למרכז הספורט כמה שיותר מהר. לאט לאט, מבלי לשים לב, נרדמתי.

****

רעשים נשמעו ברחבי אוזניי. שפשפתי את עיניי והרגשתי שראשי נח על מקום רך. הרמתי את מבטי ועיניי קלטו בעמעום את פניו של כריסטיאן. במהירות הזזתי את ראשי ממנו וכך הסבתי את תשומת ליבו אליי. "הכל בסדר?" שאל בחיוך. "כ-כן." מלמלתי והפנתי את מבטי טל החלון. אני לא מאמינה, נרדמתי על כתפו של כריסטיאן.

מזוית עיני השמאלית, ראיתי את חיוכו של כריסטיאן וצחוק נפלט מפיו. "מה כל כך מצחיק?" שאלתי אותו והרגשתי את עצביי עולים. "סתם, את חמודה כשאת ישנה." לחש והמשיך לצחוק. סומק קישט לחיי וחזרתי להביט בחלון, בגלגול עיניים. "מצטער," הוא אמר וגרם לי להחזיר את מבטו אליו. "על מה?" שאלתי אותו. "על זה שהבכתי אותך, ככה זה לפחות נראה."

Forbidden LoveWhere stories live. Discover now