Forbidden Love

פרק 5

קמרון קם במהירות מהספסל והלך מהמקום. את מקומו תפס כריסטיאן, וכשניסיתי לקום הוא תפס בידי והושיב אותי על הספסל בחזרה. "מה אתה רוצה?" אני תוקפת אותו ולא מעניין אותי שהוא המורה שלי.

"קודם כל, תורידי את הטון שלך. אני המורה שלך ואת צריכה לכבד אותי." הוא מזהיר אותי ואני צוחקת מדבריו. "צריכה לכבד אותך? בוא נחשוב מי נכנס לחדר הבנות מבלי לדפוק." אני עונה לו עצבנית. נמאס לי ממנו.

כריסטיאן נאנח ועזב את ידי. "בגלל זה באתי הנה. אני רוצה לבקש ממך סליחה. זה פשוט החדר של בת דודה שלי ולפני שהגעת הוא תמיד היה ריק בשעות האלה. אני פשוט התרגלתי לזה, שכחתי לרגע שיש שם עוד מישהי. מצטער." הוא מתנצל, אך אני לא מסוגלת לסלוח לו.

אני עדיין כועסת אליו וזה כבר לא קשור למקרה שהיה בחדר. "למה לא עזרת לי?" אני שוברת את השתיקה והוא מביט בי בחוסר הבנה. "למה לא עצרת את קמרון? למה לא עשית כלום?" אני שואלת וההבנה ניכרת בו.

הוא מסובב את מבטו קדימה ולא מביט בי. יש לי הרגשה מוזרה כזאת, אני לא רגילה לנהל שיחות כאלה עם מורה. אני רואה שהוא לא מתכוון לענות וקמה מן הספסל. אני לא יכולה לסבול את ההתנהגות שלו.

אני מתרחקת מהספסל ונעצרת כאשר אני שומעת את קולו. "אני מצטער. אין לי מה להגיד לך. אני בעצמי לא יודע למה לא עשיתי כלום." הוא משיב ומעצבן אותי עוד יותר. יש סיבה ללמה הוא לא רצה לעזור. תמיד יש סיבה.

אני מתעלמת והולכת משם, חזרה אל הבניין. כאשר אני נכנסת קרוליין תופסת אותי לא מוכנה ומתנצלת על מה שקרה קודם לכן. אני ממהרת לומר לה שהכל בסדר ומאפשרת לה לקחת אותי לחדר האוכל, בטענה שלא אכלתי כלום כל היומיים האלה.

אנחנו נכנסות אל חדר האוכל ההומה באנשים. היא מובילה אותי אל הדלפק ומביאה לשתינו מגשים. אנחנו מצטרפות בתור לקבלת האוכל וכשאנחנו מגיעות קרוליין מצווה על המגישה למלא לי את המגש באוכל. "קרוליין, באמת לא צריך, אני לא-" אני מנסה לומר לה אך היא קוטעת אותי. "סתמי ותני לה למלא את המגש." היא אומרת ואני שותקת.

אין לי כוח להתווכח איתה. לאחר שגם היא מקבלת אוכל אנחנו מתיישבות בשולחן צמוד לקיר, בפינה, רק שתינו. אני תוהה למה היא ככה כלפיי, ושואלת אותה על כך. "קרוליין," אני פונה אליה והיא מהמהמת בתגובה. "למה את מתייחסת אליי ככה?" אני שואלת אותה.

"איך ככה?" היא מביטה בי בחוסר הבנה. "בצורה נחמדה, את דואגת שאוכל ולא סירבת לעזור לי עם המשחה." אני משיבה לה והיא מחייכת. "כי אנחנו חברות, זה למה." היא מחייכת חיוך גדול ואני שומעת כנות בקולה.

אני מחייכת גם וחוזרת לאכול מהצלחת. אולי בסופו של דבר כן תהיה לי חברה כאן. "תודה." אני מודה לה. "על מה?" היא שואלת לאחר שסיימה את האוכל שבפיה. "על הכל. את לא שופטת אותי כמו שכולם כאן ומאז שהגעתי את רק עוזרת לי." אני משיבה לה.

זה באמת לא מובן מאליו שהיא הולכת נגד הזרם. "שטויות, שמחה לעזור תמיד. חוץ מזה, לא תזיק לי חברה טובה כאן." היא אומרת לי בחיוך וחוזרת לאכול. אני מחייכת גם ועיניי פוגשות בכריסטיאן כאשר נכנס לחדר אוכל עם שאר המורים.

הוא מתיישב בשולחן של המורים ולידו מתיישבת מישהי שנראת צעירה, ולא מפסיקה לגעת בו ולשלוח לו מבטים מפלרטטים. כמובן שהוא זורם איתה ולוחש לה מילים שמצחיקות אותה ונראה שגם מאוד מדליקות אותה.

אני נאנחת ומגלגלת את עיניי מהמראה הזה. באמת אנשים, אנחנו במוסד חינוכי, לא צריך להראות את הפנטזיות שלכם אחד על השנייה מול כל הפנימייה. לכו תתפסו לכם חדר. הם מעצבנים אותי. "על מי את מסתכלת?" קרוליין קוטעת את המחשבות שלי על כריסטיאן והבחורה שלידו.

"סתם," אני מלמלת ולוגמת מן כוס המים שלי. היא לא מאמינה לי ומסתובבת עם הפנים למקום שאליו הבטתי, וחוזרת בהבעה נגעלת. "לעזאזל איתה. אני לא סובלת אותה, היא פאקצה מגעילה וחשה. אני לא מבינה איך כריסטיאן סובל אותה בכלל." היא נאנחת בעצבים ומשחקת עם האוכל בכעס.

"מה היא בשבילו?" אני שואלת לאחר דבריה. "היא החברה שלו," היא משיבה לי בלגלוג. "סתם פאקצה בלונדינית מטומטמת." היא מוסיפה ואני צוחקת מהבעת פנים שעשתה. "היא עד כדי כך נוראית?" אני שואלת. "כן! וואי, את לא מבינה. היא כזאת חלולה שבא לי להעיף לה כאפה רק מלשמוע אותה מדברת."

אני שוב צוחקת ממנה. היא מצחיקה אותי. אני מוצאת את עצמי שוב מסתכלת עליהם ולאחר מה שקרוליין אמרה לה, יוצא לי לחשוב שהיא באמת נראת די שטחית, מהמבטים, מהתנועות ומהלבוש שלה. כריסטיאן מזיז את מבטו ועיניו נפגשות עם שלי. אני ממהרת להזיז את מבטי ממנו וחוזרת לאכול.

אני מרגישה לא בנוח מהמצב ומנסה להשאיר את מבטי כל הזמן למטה. "תגידי," קרוליין פונה אליי ואני מרימה אליה את מבטי, מבלי לראות את כריסטיאן. "למה כריס נועץ בך מבטים?" היא שואלת ואני נחנקת מהאוכל. אני משתעלת והיא ממהרת להושיט לי את הכוס עם המים.

אני נרגעת ולוגמת ממנה. "למה שינעץ בי מבטים?" אני שואלת אותה. אני מניחה שאני יודעת למה, אך אני לא בטוחה. אין שום סיכוי שהוא ייחס לזה חשיבות. "הוא נועץ בך מבטים." היא קובעת ואני נאנחת. "לא יודעת, אולי בגלל השיחה שלנו מקודם." אני אומרת בפשטות.

"איזו שיחה?" היא שואלת בחשד. "הוא התנצל בפניי על מה קרה ואני סרבתי לקבל את התנצלותו בגלל משהו שקרה עוד קודם," אני משיבה לה והיא פותחת את פיה בכדי לדבר אך אני עוצרת אותה. "זה כן קשור למכה שחטפתי בגב אבל אני לא רוצה לדבר על זה."

"איך ידעת שזה מה שרציתי לשאול?" היא שואלת אותי. "לא יודעת, אני מניחה שזה היה צפוי." אני עונה לה וחוזרת להתעסק באוכל. כשאני מרימה את מבטי שוב לכיוון כריסטיאן, אני שמה לב שהוא והחברה שלו כבר לא נמצאים פה.

אני מאוד מקווה שהם שמעו להצעתי והלכו לחפש להם חדר. ככה לא אצטרך לסבול מבטים ממנו, שהשד יודע ממה הם נובעים. אנחנו מסיימות לאכול ומחזירות את המגשים, וכשאנחנו בדרך ליציאה, קמרון בדיוק נכנס עם החבורה שלו ונועץ בי מבטים מלחיצים.

אני מסיטה את מבטי ממנו ויוצאת משם מהר ככל האפשר, כשקרוליין נגררת אחריי בריצה. היא נעמדת לצידי ומנופפת למישהו. אני מסתכלת לראות למי היא נופפה ורואה את כריסטיאן מחייך אליה בחזרה, כשהחברה שלו מדברת איתו ונראה שהוא לא מקשיב לה. הוא מביט בי ומחייך גם, והיא שמה לב לכך כי שנייה אחר כך, היא כבר נישקה אותו בחוזקה.