הצלצול נשמע ואני אוספת את דבריי חזרה לתיק. השעתיים האלו היו מתישות. אני מניחה את רצועת התיק על כתפי ונאנחת. "את באה?" קרוליין שואלת ומוציאה אותי מהמחשבות על השעמום שחוויתי מלפני כמה דקות. "לאן?" אני שואלת בחזרה. "לחדר האוכל, מן הסתם."
היא משיבה וחלק מן הילדים מסביבה מגחכים. "לא, זה בסדר. אני לא רעבה ואני גם רוצה להיות קצת לבד." אני אומרת לה ומחייכת חיוך מזויף. "אוקיי..." היא ממלמלת ואני יוצאת משם מהר.
אני מגיעה אל הרחבה והולכת למאחורי המדרגות, רואה שנמצאת שם דלת שמובילה לבחוץ. אני יוצאת דרכה יחד עם עוד כמה ילדים, ומחפשת מקום שקט. אני מתקדמת ורואה פנייה ושביל שנראה שקט.
אני הולכת אליו אך גופי נתקע במשהו ואני מועדת לאחור. "תסתכלי לאן את הולכת, יתומה." קול אומר בנימה לגלגנית. אני מתיישרת ופוגשת במבטו של אחד הילדים מהכיתה. "מצטערת..." אני מלמלת במבוכה ומנסה לעקוף אותו, אך ידו תופסת בידי ודוחפת אותי חזרה למקום בו עמדתי מקודם.
"לא סיימתי איתך, אל תזוזי." הוא אומר בנימה מזהירה ואני מהדקת את רצועת תיקי לגופי כתוצאה מהמבוכה שאני חשה כרגע. "אמרתי לך, אני מצטערת. אני יכולה בבקשה ללכת?" אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ להרים את קולי ולהתנגד לפקודתו.
תמיד פחדתי ושתקתי כשבנג'מין פקד עליי דברים, או השפיל אותי. מאז אני שותקת ואף פעם לא מתווכחת, לכן אני לא מבינה מאיפה האומץ הזה הגיע. "אל תרימי עליי את הקול המזוויע שלך." הוא אמר בלגלוג עם מבט מאיים על פניו ופחד החל לחלחל בתוכי.
לעזאזל, אני שונאת שהפחד משתק אותי. "את יודעת, אני לא אוהב שחדשים מצטרפים אלינו באמצע שנה ומנסים להרוס את ההרמוניה שבניתי כאן, ואני בטוח שגם הם לא אוהבים, נכון?" הוא מסתכל על החבורה שמאחוריו והם מהנהנים כמו שפוטים.
נהדר, עוד חבורה של שפוטים חסרי עמוד שדרה. "אני לא מנסה להרוס כלום, אתה יכול בבקשה לתת לי ללכת?" אני משיבה לו ומקווה שיתן לי ללכת מכאן. "בשמחה." הוא משיב ומבלי לשים לב למתרחש, ידו נוגעת בי ודוחפת אותי על הקיר.
לאחר מכן, הוא וחבריו הלכו משם תוך כדי שהם צוחקים בקולי קולות. אני מנסה להרגיע את עצמי. מה קרה כאן? הכל קרה כל כך מהר. שמעתי אותו אומר 'בשמחה', ולרגע שחשבתי שהוא יתן לי לעבור. מצחיק, מה חשבתי לעצמי, שהוא באמת יתן לי לעבור אחרי איך שהתנהג כלפיי?
כשאני מחליקה במורד הקיר ומתיישבת צמוד אליו עם דמעות בעיניים, אני מרגישה כאב גדול בגב. אני לא מאמינה, חטפתי מכה בגב. לעזאזל, כואב לי. אני מחכה שהכאב ירגע טיפה וקמה בבכי. אני רצה לאורך השביל, רואה ספסל ריק מאנשים ומתיישבת עליו.
כשאני מבחינה שאין כאן אף אחד או מישהו באופק, אני מרשה לעצמי לשחרר את הבכי. אני מרימה את רגליי על הספסל ומחבקת אותם בידיי, מניחה את ראשי על ברכיי ובוכה.
אני מתחרטת שבאתי לכאן. מה חשבתי לעצמי, שיהיה לי טוב? הרי ברור שהם לא יקבלו יתומה שהגיעה מבית אומנה. מה חשבתי לעצמי שהסכמתי לזה בכלל?
אני לא יודעת איך הנוער היה בתקופה של אוליביה, אך אני כן בטוחה שהנוער שבתקופתה לא היה כמו הנוער של היום. אני בטוחה שהם לא היו אלימים וחסרי רגישות.
אני ממשיכה לייבב לברכיי ומנסה להרגיע את עצמי. עוד מעט אצטרך להראות את עצמי ואני לא רוצה שיראו אותי עם עיניים אדומות ונפוחות. אני שומעת צעדים מתקרבים לכיוון שלי וממהרת לנגב את הדמעות ולהסתיר את פניי.
לא משנה מי זה, אני לא רוצה שיראה אותי ככה. אני מקרבת אליי את תיקי ומשחקת ברצועותיו, כך שפניי מושפלות ושיערי מסתיר את עיניי. אני נושמת עמוק ומנגבת את הדמעות שנשארו.
לא רוצה להרגיש אותן בכלל. הצעדים ממשיכים להתקרב ואני מתפללת שיעברו אותי מבלי לשאול שאלות. "אמור?" אוף, כמה שטעיתי.
YOU ARE READING
Forbidden Love
Romance"היה בנינו משהו, ונקשרתי אליך. אבל מפה אני ממשיכה בלעדייך, כי מה שהיה בינינו הוא בלתי אפשרי." "את יודעת שזה לא נכון... ואני לא ציפיתי שזה יקרה. לא תכננתי את זה ואני בטוח שגם את. אבל מה לעשות, אנחנו לא יכולים לבחור במי להתאהב, אלו הרגשות שלנו ואין ל...
