"לנתח את הבדלה," מלמלתי לעצמי בחדרי, כאשר אני עוברת על העבודה שניתנה בספרות. "לרשום אמצעים אמנותיים שמופיעים בבלדה," המשכתי לרפרף על ההוראות. "לרשום במילים שלכם על מה הבלדה מדברת," המשכתי ולבסוף סגרתי את המחברת באנחה.
אוי, זה נוראי. נאנחתי והמשכתי לשכב במיטה, בחוסר מעש. אני שונאת עבודות. דפיקה בדלת נשמעה וצעקתי 'פתוח' כשאני עדיין שוכבת על המיטה. "סליחה, אמור?" מישהי פנתה אליי והתיישבתי בכדי לראות מי מדברת. "כן?" שאלתי, לא מבינה מי זאת הילדה הזאת.
איני מכירה אותה. "קמרון ביקש ממני למסור לך שהוא מחכה לך בספסל שלכם." היא אמרה ועצרתי אותה שנייה לפני שיצאה מן החדר. "בספסל שלכם?" חזרתי על דבריה. "כן, זה מה שהוא אמר. הוא גם אמר שאת תדעי על מה מדובר, עכשיו אם תסלחי לי," היא ענתה ויצאה מהחדר.
גלגלתי את עיניי וקמתי מהמיטה, הולכת אל הדלת וסוגרת אותה לאחר שאני יוצאת מהחדר. התקדמתי אל הספסל וכשהגעתי אליו, ראיתי את קמרון יושב עליו והוא נראה די מוזר. "מה רצית?" התקרבתי אליו ושאלתי, כאשר אני מגלגלת את עיניו בחוסר סבלנות.
"לא תשאלי איך הלך המבחן?" שאל בגיחוך. "לא, עכשיו מה רצית?" שאלתי שוב. אני לא יכולה לסבול אותו כבר. "צריך לעבוד על העבודה בספרות." השיב ותפס בידיי, מושיב אותי על ידו. "מה אתה עושה?" שאלתי עצבנית. "תקשיבי לי," אמר ותפס בסנטרי, מסובב את פרצופי בכדי שאביט בעיניו. כלב.
"מי את חושבת שאת?" שאל והתעצבנתי עקב שאלתו. "סליחה?!" מי הוא חושב שהוא? "תסתמי," ציווה ושתקתי. הוא מתחיל להפחיד אותי. ידו עזבה את סנטרי והונחה על כתפי, ותוך שנייה מצאתי את עצמי שכובה על הספסל כשקמרון מעליי וידיו מחזיקות את כתפיי. "מה אתה-" "כמו שאמרתי," הוא קטע את דבריי ובלעתי את רוקי בכבדות.
"יש לנו עבודה לעשות," אמר וחיוך תחמני נפרס על פניו. "וחוץ מזה, שקלת את ההצעה שלי?" שאל כשידיו עוזבות את כתפיי ועוברות אל הספסל, כשהוא מניח כל יד בצד אחר של הראש.
"א-איזה הצעה?" שאלתי בגמגום. "אני לא אגלה על הרומן שלך עם כריסטיאן ואת תהיי העוזרת שלי, כלומר משרתת." אמר משועשע. "אין לי שום רומן עם כריסטיאן, אתה מוכן לשחרר אותי כבר?!" שאלתי חסרת סבלנות. כל הגב כואב לי.
קמרון נאנח וחיוכו הפך למבט עצבני שמלחיץ אותי מאוד. "אל תצעקי עליי!" הוא צעק ודפק את ידו על הספסל. קצב פעימות ליבי החל לעלות והתחלתי לפחד ממנו. הילד הזה משוגע, הוא צריך כדורי הרגעה דחוף.
"את יודעת מה? לא אכפת לי מהרצונות שלך. אני רוצה שתהיי המשרתת שלי, וזהו. מבינה?" שאל חלש יותר ממקודם, אך עדיין קולו היה חזק. "תן לי ללכת." ביקשתי ממנו. הוא מפחיד אותי.
"לא ענית לי. את מבינה מה שאמרתי לך?" קמרון התעלם מבקשתי ושאל. "כ-כן, רק תן לי ללכת!" השבתי והרמתי את קולי לקראת הסוף. "את חתיכת," אמר והרגשתי את לחי צורבת.
הוא סטר לי, הוא פאקינג סטר לי עכשיו. "אמרתי לך לא לצעוק עליי." הוא אמר אך לא הגבתי. זה מוגזם מדי, הייתי בשוק ולא יכולתי להגיב. ככה הוא גם עם קרוליין? מרביץ לה כשהם רבים?
"קמרון!" צעקה נשמעה שהקפיצה אותו והוא ירד מהספסל במהירות. הסטתי את מבטי הצידה וראיתי את כריסטיאן מתקרב לכיוון שלנו עצבני. קמרון בלי לחשוב יותר מדי, ברח מהאזור בריצה. איזה פחדן.
התיישבתי על הספסל והנחתי את ידי על לחי הכואבת. "את בסדר?" כריסטיאן הגיע והתיישב לצידי, מזיז את ידי בכדי לראות את הנזק. "יש לך אדום, קצת קרח וזה יעבור." אמר והנהנתי, עדיין לא מסוגלת לדבר.
הוא הזיז בעדינות את ידו על לחי, עדינות שהעבירה בי צמרמורת מוזרה. "קמרון תמיד כזה?" שאלתי בלחש ושברתי את השתיקה שהייתה. "יש לו בעיות עצבים פה ושם, בדרך כלל הוא לא מראה אותן כי הוא על כדורים, או לפחות אמור להיות." השיב כאשר הוא הוריד את ידו מלחי במהירות.
שוב נפלנו לשתיקה יחסית מביכה, עד שכריסטיאן שבר אותה. "בואי נלך, אני אביא לך קרח." אמר והנהנתי, קמה יחד איתו. התחלנו ללכת בשתיקה, עוברים על פניי התלמידים שמביטים בי מוזר.
נכנסנו אל חדר המורים וכריסטיאן פנה אל המקרר, מוציא ממנו קוביית קרח ומכניס אותה לתוך מגבת קטנה ומביא אותה אליי. "תודה," מלמלתי ולקחתי מידו את המגבת והנחתי אותה על לחי.
זה כאב קצת, אך יכולתי לסבול את זה. התיישבתי בכיסא, סביב השולחן וכריסטיאן התיישב ישר אחריי. "את יודעת שהשכבה שלך סיימה עכשיו את המבחן במתמטיקה? או חלק לפחות." שאל והנהנתי. בגלל זה הייתי בחדרי, לא ממש היה לי מה לעשות בכיתה בגלל המבחן.
"אוקיי, אחרי המבחן יש לכם את הפעילות במרכז הספורט, סיפרו לכם?" שאל והנהנתי שוב. "או, יופי. אז תתכונני, כי עומד להיות קשה וגם כיף." אמר וגיחך. חייכתי אליו והמשכתי להניח את הקרח על לחי, בזמן שאחת המורות שלא יצא לי לפגוש, נכנסה לחדר המורים.
היא החלה להתעסק בדברים אחרים ומדי פעם הגניבה מבטים לכיוונינו. לבסוף היא הניחה את הניירת שהייתה בידה והתקרבה אלינו. "את צריכה משהו נוסף, חמודה?" היא שאלה בחיוך. "לא, תודה." השבתי לה. "אמא, אפשר די?" כריסטיאן ביקש. רגע, מה? אמא?
"אמא? היא לא מורה?" לחשתי באוזנו של כריסטיאן. "לא, זאת אמא שלי והיא פסיכולוגית כאן בבית הספר." השיב והנהנתי. "אוקי..." מלמלתי והסתכלתי עליה. הם לא כאלה דומים. "כריס, למה היא לא בשיעור?" אמו שאלה בזמן שהתעסקה במקרר. "כי המבחן עדיין לא נגמר ואין לה מה לעשות בכיתה." הוא השיב לה טיפה בעצבים.
הרגשתי חוסר נוחות עקב המבטים שלה עליי ועל כריסטיאן. "למה היא לא במבחן?" אמו המשיכה לשאול בזמן שהיא מתיישבת מולנו בכיסא. "כי היא לא עושה אותו." הוא השיב לה והבחנתי ברגלו שהתחילה לקפץ.
"ולמה אתה כאן איתה?" היא שאלה אותו בנימה חשדנית. "כי עזרתי לה." הוא השיב לה והרגשתי שיש יותר מזה. "ולמה עזרת לה?" היא שאלה אותו והרגשתי שמתרחשת כאן סוג של חקירה, לא מהסוג שאני אוהבת.
"אמא, מה זה השאלות הלאה?!" כריסטיאן שאל אותה כבר עצבני. "כי אני לא מבינה למה בחרת להיות איתה כאן, במקום לדאוג לתלמיד שלך שעל סמים, ובנוסף שכח לקחת את כדורים שלו!" היא צעקה פתאום וקפאתי במקומי. מה?
YOU ARE READING
Forbidden Love
Romance"היה בנינו משהו, ונקשרתי אליך. אבל מפה אני ממשיכה בלעדייך, כי מה שהיה בינינו הוא בלתי אפשרי." "את יודעת שזה לא נכון... ואני לא ציפיתי שזה יקרה. לא תכננתי את זה ואני בטוח שגם את. אבל מה לעשות, אנחנו לא יכולים לבחור במי להתאהב, אלו הרגשות שלנו ואין ל...
