Forbidden Love

פרק 6

"זוג בן עשרים ושתיים מטומטם." קרוליין נאנחת בעצבנות ולוקחת אותי לחדר. "את ממש שונאת אותה, אה?" היא נכנסת אחריי וטורקת את הדלת. "כן וזה הדדי. היא גם לא מתה עליי." היא משיבה ומתיישבת על מיטתה.

אני בוחנת את מערכת השעות שלי ושמה לב שיום הלימודים נגמר. "היום עבר כל כך מהר," אני מלמלת לעצמי וקרוליין מרימה את מבטה לכיווני. "כן, מחר יום ראשון. זה יום חופש בפנימייה ולכן יום לפני מסיימים יחסית מוקדם." היא מסבירה ואני מהנהנת.

ידוע לי שיום ראשון זהו יום חופש. זה בא לי בטוב, ככה לא אצטרך לראות את כריסטיאן או את קמרון. "מעולה, סוף סוף קצת חופש." אני נאנחת ונשכבת על מיטתי. "תגידי, אפשר לשאול אותך משהו? אני פשוט לא רוצה ליצור מצב לא נעים." היא שואלת ואני מזיזה את מבטי לכיוונה. "אוקיי... תשאלי." אני מאפשרת לה לשאול אותי את מה שרצתה. "השם שלך, הוא לא אמריקאי. ההורים שלך לא מכאן?" היא שואלת. אני מתרוממת משכיבה לישיבה ומשלבת את רגליי.

"טוב, ממה שסיפרו לי, ההורים הביולוגיים שלי מסרו אותי לבית ההאומנה כשהייתי בת שלוש. הם אמרו למנהלת ששמי 'אמור סוארס' וביקשו ממנה לשמור על כך. אני גם יודעת שהם מדרום אמריקה, לא ידוע לי מאיפה בדיוק." אני משיבה לה.

"אה, מגניב. זאת אומרת, שאת דרום אמריקאית. גם אני תמיד רציתי לבקר שם." היא אומרת עם חיוך. דפיקה על הדלת נשמעה וקטעה את השיחה שלנו. קרוליין צועקת "פתוח", והדלת נפתחת ובחור בלונדיני נכנס לחדר.

"היי, שון! איזה כיף לראות אותך." קרוליין צועקת משמחה וקופצת עליו בחיבוק. "היי, קטנה. התגעגעתי." הוא אומר לה מבעד לחיבוק הגדול שהם חולקים. "גם אני, כבר בקושי רואים אותך." היא משיבה לו כאשר הם מתנתקים מהחיבוק.

קרוליין מחזיקה בזרועו ומחבקת אותה, כשהיא מתקדמת אליי. "אמור, תכירי את החבר הכי טוב שלי, שון מנדל. הוא למד כאן ואז עבר לבית ספר אחר." היא מציגה אותו לפניי ואני מחייכת אליו. "אמור," אני מציגה את עצמי ולוחצת את ידו. "טוב, באתי רק להגיד שלום. אני לא אפריע לכן." שון אומר וקרוליין מזעיפה את פניה.

"אבל אתה לא מפריע. תישאר." היא מבקשת ממנו ושון מגחך. "אני אראה אותך עוד מעט. קודם אלך להגיד שלום לכריסטיאן, ואז ניפגש בחצר. את הרי יודעת שאסור לבנים להיות בחדר של הבנות ולהיפך." הוא משיב לה והיא מחבקת אותו שוב.

הם נפרדים והוא יוצא מהחדר. כאשר הדלת נסגרת אני מרשה לעצמי לדבר. "את מרגישה משהו אליו, נכון?" אני שואלת את קרוליין והיא מסתכלת עליי. "מה?" היא שואלת בחוסר הבנה. "את אוהבת אותו. אני רואה את זה עלייך." אני עונה לה והיא מתחילה לצחוק לי בפרצוף.

"התחרפנת? אנחנו החברים הכי טובים, אנחנו לא יכולים להיות ביחד." היא אומרת ומתיישבת חזרה על המיטה. אני לא מאמינה לה, העיניים שלה נצצו כאשר הוא נכנס. וגם רואים את זה בבירור שיש לה רגשות אליו. ולא בקטע של ידידות. "טוב, איך שאת רוצה." אני אומרת לה ונשכבת חזרה.

שתיקה מופיעה בחדר וצלצול של טלפון קוטע אותה. "הלו?" קרוליין עונה ומבט מוזר הופיע על פניה. "לא הבנתי, מה קרה?" היא שואלת והמבט הפך למבט מודאג. "מה?! אני כבר באה." היא מנתקת את השיחה ונועלת במהירות את נעליה.

היא מתחילה להיכנס ללחץ ואני ממהרת לקום אליה. "היי, מה קרה?" אני שואלת ועוצרת אותה מלהמשיך לזוז. "אה? לא קרה כלום, אני חייבת ללכת." היא משיבה ובזאת יוצאת מהחדר בטריקת דלת. אני נשארת לעמוד מבלי לזוז ולא מבינה מה קרה פה הרגע.

אני נאנחת וחוזרת אל מיטתי, פותחת ספר ומתחילה לקרוא בו. הספר משעמם אותי ואני מחליטה לצאת החוצה. אני מניחה את הספר על השולחן לצידי, לוקחת את המפתח שהונח עליו ויוצאת מן החדר, לא שוכחת לנעול את הדלת.

אני מתקדמת ויורדת במדרגות לכיוון רחבת הכניסה, ובמהירות יוצאת החוצה אל הספסל שלי, ומקווה בליבי שאין שם אך אחד. כנראה שאלוהים שמע את תפילותיי, כי כשהגעתי לשם לא היה אף אחד. המקום למזלי פשוט ריק.

התיישבתי על הספסל, מלאה במחשבות. מחר אני בת שש עשרה, ואוליביה לא כאן בכדי לחגוג איתי. לפתע נזכרתי בשיר שאהבתי כשהייתי קטנה. אני עדיין אוהבת אותו, ואיני יודעת למה, אבל התחשק לי לשיר אותו. אני עוצמת את עיניי ומתחילה.

"Put your make up on
Get your nails done
Curl your hair
Run the extra mile
Keep it slim
So they like you. Do they like you?

Get your sexy on
Don't be shy, girl
Take it off
This is what you want, to belong
So they like you. Do you like you?

You don't have to try so hard
You don't have to give it all away
You just have to get up, get up, get up, get up
You don't have to change a single thing

You don't have to try, try, try, try-i-i
You don't have to try, try, try, try-i-i
You don't have to try, try, try, try-i-i
You don't have to try
Yoooou don't have to try-"

פתאום אני נעצרת על ידי בחור שאיני מזהה, כשהוא מתיישב לידי ומביט בי. "למה הפסקת?" הוא שואל אותי. "מי אתה?" אני שואלת אותו בחזרה והוא מגחך בתגובה. "פול קלארק. אני איתך בכיתה, פשוט לא יצא לנו לדבר." הוא מציג את עצמו בפניי.

"אמור," אני מציגה את עצמי מתוך נימוס. אין לי כוח לאף אחד עכשיו. "קול מדהים לילדה יפה, אהבתי." הוא מחמיא לי וקורץ. "ת-תודה." אני מודה לו ומסמיקה במקצת. אני לא רגילה שמחמיאים לי. "אבל באמת, את הילדה הכי יפה שיצא לי להכיר." הוא אומר ושוב אני מסמיקה. אני מזיזה קצת את פניי בכדי שלא ישים לב. אני לא יודעת מה קורה לי ולמה אני מסמיקה ממילים שבחור שאיני מכירה אומר לי.

נהיה שקט, ופתאום הוא מתחיל לצחוק, ולא הצלחתי להבין למה. "רואה קמרון," הוא החל לומר בעודו צוחק. "תביא, תביא את הכסף. אמרתי לך שאני אנצח בהתערבות."