Forbidden Love

אפילוג

שכבתי על המיטה בחוסר מעש. הפסקתי לבכות כבר מזמן, לא נשארו לי כבר דמעות יותר. כולם אמרו לי שעליי לשחרר, לעבור הלאה, שאין לי למה להישאר מקובעת עליו. זה עבד, אך ידעתי שאם אראה אותו בשלב מסוים, הכל יצוף בחזרה.

עצמתי את עיניי ולפתע נזכרתי לפתע ביום עזיבתו של כריסטיאן. "אמור, תכולי לפתוח לי דקה?" שמעתי את קולו של אביו של כריסטיאן בעודי שוכבת על המיטה בוכה, כאשר ידיי מחזיקות את הפתק. "אני באה." מלמלתי וקמתי מהמיטה, מנגבת את דמעותיי.

פתחתי את הדלת וחזרתי חזרה אל המיטה. אביו פתח את פיו אך לא נתתי לו את האפשרות לדבר. "אל תדאג. אני כבר אורזת את דבריי ואלך לאחר מכן." אביו השפיל את מבטו ונאנח. "את לא צריכה." הוא ענה וגרם לי להסב את תשומת ליבי אליו. "מה זאת אומרת?"

אביו הביט בי בחזרה ולקח נשימה. "היה לי הסכם עם כריסטיאן לפני שהוא עזב," הוא החל לומר. מצמצתי את עיניי בחשש. "את תוכלי להישאר כאן אצלי בבית, בתנאי שהוא-"  "בתנאי שהוא מה?" התפרצתי לדבריו. "בתנאי שהוא יעזוב לאוניברסיטה." אביו ענה. פקחתי את עיניי ובלעתי את רוקי בכבדות.

כרסטיאן עזב בגללי. הוא עזב כדי שאוכל להישאר בביתו. "תוכלי להישאר בחדרו, עד שיחזור. אני אשלח אותך לבית ספר אחר, ושם תלמדי עד שתסיימי את לימודייך." הוא הוסיף והנהנתי בהבנה. היה עוד דבר שהטריד אותי ולכן החלטתי לשאול אותו.

"אני אמורה להישאר כאן, בזמן שאתה וג'וזפין שונאים אותי?" אני באמת לא מבינה את זה. "אנחנו לא שונאים אותך. אם להגיד לך את האמת, לאחר חשיבה עם עצמי, אני די שמח שנפגשתם." הוא ענה. הוא שמח? "אני לא מבינה." אביו נאנח וחייך חיוך קטן. "בזכותך הוא הלך ללמוד סוף סוף. הוא סוף סוף קיבל קצת שכל." אביו אמר ויצא מהחדר.

פקחתי את עיניי, כשליבי דופק כמו משוגע. נשמעו דפיקות בדלת ביתי שהקפיצו את ליבי. ללא ברירה נאלצתי לקום מהמיטה וללכת לפתוח. "מי זה?" צעקתי כשניגשתי את הדלת. אף אחד לא ענה, אך מי שבחוץ המשיך לדפוק כמו מטורף על הדלת.

פתחתי את הדלת ועיניי נפקחו בפליאה. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי המומה כשאני מרגישה את דמעותיי מבצבצות בעיניי. "סתמי ותני לי לנשק אותך." ענה ושנייה אחר כך הוא ריסק את שפתיו על שלי.

כל כך התגעגעתי למגעו, לנשיקות שלו ולחיבוקים שלו. עברו שנתיים מאז שעזב וברגע שראיתי אותו, הכל הוצף שוב. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי לאחר שתנתקנו בכדי לנשום קצת. "אני לא יכול להישאר שם עוד יום אחד נוסף." ענה אך עדיין לא הבנתי מה הוא עושה כאן. "למה חזרת?" שאלתי לאחר שתפסתי בידו ומשכתי אותו לכיוון חדרי, או יותר נכון חדרו של כריסטיאן.

את הדברים שלו השארתי ליד הדלת. "הבנתי שאני לא יכול להיות רחוק ממך," ענה כשהתיישבנו על המיטה. אני מודה, קשה היה לי לשמוע את זה. קשה לי להבין שלקח לו שנתיים להבין את זה, למרות שאני יודעת שהוא עשה את זה בשבילי. "למה נזכרת עכשיו?" שאלתי אותו בקול רועד.