Forbidden Love

פרק 34

הלכנו אל חדר המורים, שם התיישבנו סביב השולחן הגדול בשתיקה. "ראית כבר את קמרון?" הוא שאל והנהנתי, עדיין שותקת. "יש לי בקשה אחת ממך,"

הוא התחיל לומר והבטתי בעיניו ששיקפו, אני לא יודעת. הוא די קשה לקריאה. "תנסי כמה שיותר לא לבוא במגע איתו? אני יודע שאמרו שהוא השתפר וכל החרא הזה, אבל אני לא סומך עליו." הוא השלים את דבריו.

"אני יודעת, אבל למה אתה כל כך דואג? אני באמת יכולה להסתדר לבד." איי, זה שקר. אבל באמת שאין לי עצבים לורוניקה. נמאס לי מההצקות שלה. "את יודעת יפה מאוד למה." הוא לחש, שפניו קרובות לשלי. "אולי פשוט תניח לי לנפשי?" שאלתי בלחישה כשאני מביטה בעיניו.

"למה את פשוט מוותרת? את לא אוהבת אותי?" הוא שאל ופערתי את עיניי. "תהיה בשקט, יכולים לשמוע. וזה לא זה, זה פשוט שאני לא רוצה להרוס את המשפחה שאתה עומד לבנות עם ורוניקה." איזה מזל שלא היה אף אחד באותו רגע בחדר המורים. "אני הסברתי לך כבר, אני-" אפצ'י. שוב התעטשתי מול כריסטיאן.

והנה מגיע עוד אחד. ועוד אחד לאחר מכן. "את מרגישה בסדר? אני חושב שאת נהיית חולה." כריסטיאן אמר בדאגה והנדתי את ראשי לשלילה. "אני בסדר. מה התחלת לומר מקודם?" שאלתי אותו. "כן... כמו שאמרתי, אני לא אוהב את ורוניקה, אבל אני כן אקח אחריות על הילד ואני פשוט אדאג לו מבלי להיות עם ורוניקה." הוא אמר וליטף את פניי. "כריסטיאן, אני-"

"שב פה בשקט ואל תזוז!" ג'וזפין נכנסה במהירות וגרמה לי ולכריסטיאן לקפוץ בבהלה, ולהתרחק זה מזה. היא ציותה על קמרון, שנכנס מיד אחריה, לשבת בקצה השולחן מבלי לזוז. "כריס, בוא איתי רגע." היא ביקשה מכריסטיאן.

ישר שנינו הבנו שאני עומדת להישאר לבד עם קמרון, אבל בכל זאת כריסטיאן קם ממקומו וניגש אל אמו. "שתי דקות אני חוזר." הוא אמר לי ויצא החוצה. אני וקמרון ישבנו כל אחד בקצה אחד של השולחן ושתקנו.

"את יודעת," טוב הייתה שתיקה עד שקמרון החליט לפתוח את פיו. "לא חשבתי שתלכי עכשיו על ילד בכיתה יב'. בהחלט לא חשבתי שאת עד כדי כך כזאת." הוא אמר. "למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו.

"לא יודע," הוא התחיל לענות וקם ממקומו לכיווני. "זה מאוד תלוי. פשוט לא חשבתי שאחת כמוך תצא עם תלמיד ביב', כששנינו יודעים שאין לך סיכוי לצאת עם מישהו כזה." הוא התקרב אליי ונשען על השולחן קרוב אליי. "מה אתה רוצה ממני?" שאלתי באנחה.

הוא הושיט את ידו לכיווני והחל ללטף את פניי. במהירות העפתי את ידו ממני וכעס ניכר בעיניו. "תקשיבי לי טוב," הוא אמר בנימה מזהירה ותפס בפניי שוב. "את ממש מעצבנת אותי. כשאני ארצה לגעת בך, אז את תתני לי." הוא אמר ועזב את פניי.

הדלת נפתחה וקמרון מיהר לחזור למקומו. "איך אתה מרגיש?" ג'וזפין שאלה את קמרון והבנתי שזה הסימן שלי ללכת מכאן. יצאתי החוצה, פוגשת את כריסטיאן שנשען על הקיר על יד הדלת.

"אמור," הוא תפס בידי וקירב אותי אליו. "תבטיחי לי שתתרחקי ממנו." הוא ביקש והנהנתי. "מבטיחה."

*****

יומיים עברו מאז אותו יום. קמרון כרגיל לא הפסיק להציק לי. למרות שניסיתי להתחמק ממנו, הוא מצא דרך להגיע אליי. כריסטיאן ממשיך לקיים את ההבטחה שלו, וכל לילה מצאתי פתק מתחת לכרית שלי, שבו רשום תמיד את אותו משפט: 'לילה טוב, אוהב אותך. כריס', והוא ממשיך לבלבל אותי.

ומייקל, ביומיים האלו התחיל למצוא חן בעיניי יותר ויותר. למרות שאיתו הלב שלי לא מפרפר כמו עם כריסטיאן, אבל הוא בהחלט עושה לי טוב. יום הלימודים נגמר, וכרגע אני בדרכי אל חצר בית הספר, אל החלק היותר פתוח שלה, שם מייקל מחכה לי.

כשאני מתקרבת אל המקום בו מייקל מחכה לי, אני מצליחה לראות אותו בעיניי. הוא עמד וחייך אליי, והתחיל להתקדם לכיווני. "היי, הצלחת למצוא את המקום." הוא אמר בגיחוך. בהתחלה, כשהוא אמר לי היכן נהיה, פחדתי שלא אמצע את הדרך לשם. "כן, הצלחתי." השבתי ולאחר מכן ידו תפסה בידי.

הוא התחיל להתקדם ועל הדשא, הייתה מחצלת שעליה מפוזרים כל מיני מטעמים, וסלסילה לצידם. "מה זה?" שאלתי את מייקל בהפתעה. "פיקניק. את אוהבת?" הוא שאל בדאגה והנהנתי, מנשקת את לחיו. "כן, זה מקסים." עניתי בעודי מתיישבת על המחצלת ומייקל אחריי.

הוא הוציא מהסלסילה שתי צלחות, שני מזלגות ושתי כוסות. הוא הניח הכל על המחצלת והרים צלחת ומזלג. "מה את רוצה לאכול?" הוא שאל והבטתי על כל המטעמים שמפוזרים. "מאיפה השגת את זה?" שאלתי אותו לפני שעניתי על שאלתו. "אפשר לומר שנעזרתי בטבחית שלנו." הוא ענה בגיחוך.

"הבנתי," אמרתי בזמן שהסתכלתי על כל האוכל. "אני רוצה את החביתה ובורקס קטן." הוספתי ומייקל התחיל למלא לי את הצלחת. לאחר שסיים הוא הושיט לי אותה יחד עם המזלג. "תודה, מייקל." הודתי לו בחיוך. הוא חייך בחזרה ושם בצלחת שלו את מה שרצה.

"את רוצה לשתות משהו?" הוא שאל והציג לפניי בקבוק מים ומיץ תפוזים. "אני אקח מיץ תפוזים, תודה מייקל." עניתי לו ולקחתי את הכוס מידו, לאחר שמזג אליה את מיץ התפוזים. "אין בעד מה." הוא אמר והתחיל לאכול.

חייכתי אליו והתחלתי לאכול גם אני מהאוכל הטעים שהטבחית הכינה. ככה העברנו את אחר הצהריים ביחד, מדברים וצוחקים. מייקל מקסים ומצחיק. אני באמת מקווה שהמצב ישאר ככה, ללא הפרעות בדרך.

התחיל להיות קריר והתחרטתי שלא לקחתי עליונית או משהו בסגנון. נהייה לי קר מאוד. "אמור, את רוצה שניכנס פנימה? נהייה לך קר." מייקל שאל בדאגה והנדתי את ראשי לשלילה. "לא, אני בסדר." לא היה לי נעים להרוס את הרגע הזה.

הרוח נהייתה חזקה, והתעטשתי שוב כמה פעמים. הראש שלי החל לכאוב, והחלטתי שעדיף להיכנס פנימה. "אמור, בואי ניכנס." מייקל הקדים אותי וביקש, והנהנתי בחיוב. התחלנו לאסוף את הדברים לתוך הסלסילה, ולאחר מכן מייקל קיפל את מחצלת והחזיק אותה ביד אחת, כשביד השנייה הוא מחזיק את הסלסילה.

התעטשתי שוב וניסיתי לחמם את עצמי. מייקל לובש חולצה קצרה, איך לא קר לו ככה? אני קופאת. ראשי החל להסתחרר והראייה שלי החלה להיטשטש. לבסוף, מצאתי את עצמי על הדשא ואני רואה רק שחור.