"מה?!" צעקתי והתכוונתי לקום, אך נזכרתי שאיני יכולה. לכן דפקתי עם ידי על הספסל עליו ישבתי. "אנחנו נעולים." כריסטיאן אמר אך הפעם יותר לאט. "אני לא סתומה, הבנתי טוב מאוד מה אמרת." סיננתי בכעס ושילבתי את ידי על חזהי. "למה את כזאת קרירה?" הוא שאל באנחה.
גלגלתי את עיניי ושתקתי. "את גם לא מתכוונת לענות?" שאל והמשכתי לשתוק. הבטתי בכריסטיאן, שהלך אל הדלת וניסה לפתוח אותה, אך ללא הצלחה. ולכן, בעט בה כמה פעמים, עד שרגלו התחילה לכאוב והוא עזב את הדלת במנוחה. "סיימת להתנהג כמו ילד קטן שבועט בדלתות?" שאלתי את כריסטיאן לאחר שראיתי אותו מחזיק ברגלו הכואבת.
"את מאוד מצחיקה היום." סינן והתיישב לידי, אך לא קרוב מידי. בעצם, יש בינינו מרחק שבו כמה אנשים יכולים לשבת, כלומר הוא יושב בקצה הספסל ואני יושבת בקצה השני. כן, מאוד בוגר. "טוב, מה עושים?" שברתי את השתיקה שייתה בינינו.
"אני אתקשר לארין," אמר והוציא את הטלפון שלו מהכיס שבמכנסיים שלו. "מי?" שאלתי בגלל שאיני יודעת מי זאת. "המורה שלך לספורט." השיב והסטתי את מבטי ממנו. "הבנתי..." מלמלתי בזמן שהוא חייג אליה. "ארין, טוב שאת עונה. איפה את?" כריסטיאן נושם לרווחה.
"מה? רגע שנייה, אני לא מבין." הוא אמר בעודו משפשף את מצחו בעזרת ידו. "מה זאת אומרת נסעתם?" הוא שאל בתדהמה. "טוב, לא משנה. תודה על העזרה הלא עוזרת." אמר וניתק. "מה קרה?" שאלתי בלחישה כדי לא לעצבן אותו עוד יותר. "הם נסעו. ארין אמרה שהיא הייתה בטוחה שלקחתי אותך מקודם, משום שלא היינו במלתחות כשהיא בדקה." אמר וגיחך, לא מאמין.
"מה זאת אומרת לא היינו? עובדה, אנחנו כאן." שאלתי בחוסר הבנה. "אני לא יודע," אמר באנחה. "אני מניח שנכנסנו אל המלתחה הלא נכונה." הוסיף בזמן שהוא מסתכל לצדדים. פתאום כשחושבים על זה, אין כאן ציוד בכלל של תלמידים.
"אז מה עושים?" לעזאזל, אין לי עצבים להישאר כאן. "אין לי ברירה אלא להתקשר אל ורוניקה," מלמל וחייג בשנית למישהי שאיני מכירה. "היי," הוא אמר לאותה בחורה. "שנייה, ורוניקה. אני צריך שתעזרי לי." הוא הוסיף ושמעתי מבעד לטלפון את קולותיה של אותה בחורה.
"תודה, ורוניקה. גם אני אוהב אותך." אמר וניתק. "זאת הייתה חברה שלך?" שאלתי אותו. "כן." השיב ונגעתי בשערותיי בעצבים. אז קוראים לה 'ורוניקה'. שם של סתומה. "אז אני לא מתכוונת להישאר כאן אפילו לא עוד שנייה אחת." סיננתי בעצבים וקמתי, שוכחת שאיני יכולה לדרוך על רגלי.
אוח, שיט. "היי, אמור," כריסטיאן בדאגה ותפס בי, שנייה לפני שנפלתי על הרצפה. שיט, שיט, שיט. עכשיו זה יותר גרוע. כריסטיאן משך אותי אליו ועכשיו אני יושבת על ברכו, כשרגליי בין רגליו וידיי מונחות סביב צווארו. אני קרובה אליו. יותר מדי קרובה אליו, כך שאני יכולה להרגיש את נשימותיו עליי.
בלעתי את רוקי בכבדות והסתכלתי על עיניו שגרמו לי לשקוע בהן. הוא כל כך- "מה לעזאזל?! כריסטיאן!" צעקה נשמעה שהוציאה אותי מהטראנס שנכנסתי אליו. "זה ממש לא כמו שזה נראה," כריסטיאן אמר ושנייה אחר כך, הוריד אותי מרגלו אל הספסל, או יותר נכון זרק אותי לשם. ורוניקה רק עמדה בפתח הדלת בפנים זועפות, וישר לאחר מכן עזבה בריצה.
"ורוניקה, חכי." כריסטיאן קם במהירות ורץ אחריה, משאיר אותי לבד. ולאחר שהלך, הדלת נסגרה. לעזאזל, אני שונאת אותה. שונאת כל כך. קמתי מהספסל, נעזרת בקיר שלצידי ומתחילה להתקדם קדימה לכיוון הדלת. בדרך אני נעזרת בכל מיני דברים כדי לא ליפול, עד שאני מגיעה את הדלת ומנסה לפתוח אותה.
למה היא לא נפתחת? מה זה החרא הזה? דפקתי על הדלת עם ידי מרוב עצבים. עכשיו אני נעולה כאן, יופי. אספתי את כל כוחותיי שנשארו לי וחזרתי חזרה אל הספסל. עדיף שאשב שם מבלי לזוז יותר מדי. לאחר כמה דקות בהם כבר התחלתי להשתגע, כריסטיאן נכנס ונעמד מולי.
"מצטער על מקודם," התנצל כשידיו תחובות בכיסיי מכנסיו. "אפשר ללכת?" לא היה לי כבר כוח ליום הזה יותר. כריסטיאן הנהן ועזר לי לקום, וללכת חזרה אל היציאה. "מסתבר שהדלת הזאת ננעלת מבפנים, ולכן רק מבחוץ אפשר לפתוח אותה." כריסטיאן אמר לי כשהוא הולך ואני מקפצת לצידו.
"אה," זה כל מה שיכולתי להגיד. יצאנו מהמרכז ספורט והגענו אל החנייה, שם חיכה לנו מכונית ובפנים ורוניקה החמוצה. כריסטיאן עזר לי להיכנס ולאחר שחגרתי, נכנס אל המושב הקדמתי וחגר גם הוא. הוא התניע את הרכב והחל בנסיעה.
במהלך הנסיעה ראיתי את ורוניקה מפלרטטת איתו, ובאחד המקרים, היא הפנתה את פרצופה אליי. לאחר שכריסטיאן הזיז את מבטו, קרצה לכיווני בחיוכה הממזרי, ונישקה את כריסטיאן בלחי, בזמן שהיא נוגעת בו.
אם היא חושבת שזה גורם לי לקנא, אז היא טועה. ממש טועה. "כלבה," מלמלתי לעצמי והסטתי מהם את מבטי לכיוון החלון. "כריס, שמעת איך היא קראה לי?" היא שאלה אותו בזעם. הבחנתי בכריסטיאן מגלגל את עיניו ומביט בי דרך המראה.
"זה לא היה בסדר, אמור. תתנצלי." אמר וגלגלתי את עיניי. כמו שאמרתי, היא באמת כלבה, לא רק בפנימיות שלה, אלא גם בחיצוניות שלה. "מה? זאת לא קללה. רק אמרתי את מה שאני רואה." השבתי במשיכת כתפיים. "מה זאת אומרת?" כריסטיאן שאל ולאחר מכן ורוניקה מרביצה לו משום ששאל.
"היא פשוט ניראת כמו כלב; שעירה ומכוערת, למרות שיש כלבים יפים מאוד, היא פשוט מאלה שמכוערים מאוד. מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?" עניתי משאירה את שניהם עם פה פעור.
אך למרות מה שאמרתי, הבחנתי בכריסטיאן מנסה להחניק את צחוקו. ועם זאת, חייכתי לעצמי מאושרת, כי טוב, הצלחתי להשאיר את ורוניקה שיש לי הרבה מה לומר עליה, ללא מילים.
YOU ARE READING
Forbidden Love
Romance"היה בנינו משהו, ונקשרתי אליך. אבל מפה אני ממשיכה בלעדייך, כי מה שהיה בינינו הוא בלתי אפשרי." "את יודעת שזה לא נכון... ואני לא ציפיתי שזה יקרה. לא תכננתי את זה ואני בטוח שגם את. אבל מה לעשות, אנחנו לא יכולים לבחור במי להתאהב, אלו הרגשות שלנו ואין ל...
