חצויים מכל הסוגים

פרסי

"פרסאוס ג'קסון! אני הולכת להרוג אותך!"

בשביל פרסי, זה היה דבר דיי נורמלי בשבילו לשמוע. מישהו תמיד רצה להרוג אותו, במיוחד אנבת'. בגלל זה הוא לא היה מאוד מופתע שלאנבת' היה סכין ביד כשהיא עלתה במדרגות לכיוון שלושת הבתים הגדולים והסתערה לכיוונו.

המבט על הפנים של אנבת' היה גורם לכל בן אדם נורמאלי לרוץ ולהתחבא. אבל פרסי לא היה בדיוק נורמלי. כנראה זה שהוא היה בנו של אל הים סיווג אותו כלא נורמאלי.

"איך יכולת להשאיר את החניכים החדשים עם טרוויס וקונור?" היא קראה בכעס.

חלה עלייה משמעותית בכמות החניכים שהגיעו למחנה. האלים היו עסוקים

פרסי נשען לאחור על מעקה המרפסת, מביט בעיניה האפורות סוערות של אנבת בהנאה. היא נראתה רותחת מכעס, באותה המידה היא הייתה יכולה להיות. שיערה הבלונדיני והמתולתל נפל סביב כתפיה. אלים, היא יפהפייה, פרסי חשב.

"נחמד לראות גם אותך חכמולוגית", פרסי אמר, מחייך חיוך רחב. אנבת' גלגלה את העיניים שלה ושלבה את זרועותיה.

התאומים שוד כמעט גרמו לטראומה לילדים המסכנים האלה! שניים מהם ניסו לברוח על פגאסוס, ומצאתי אחת בטלפון מנסה להתקשר לאמא שלה, אנבת' אמרה."

"אז?" פרסי שאל. בטח, טלפונים ניידים היו כמו סימנים למפלצות שאומרים תהרגו אותי! תהרגו אותי!, אבל מחנה חצויי הדם היה המקום הכי מוגן עלי אדמות.

"אבא שלה הוא האנושי מבניהם, פרסי", אנבת' השיבה, מנידה בראשה כאילו זה היה אמור להיות ידוע .

"אוקיי, אני מצטער, פישלתי בגדול, אני מבין", פרסי ענה, מרים את ידיו בצורה אשמה. במשך כל השנים שהוא הכיר את אנבת' פרסי למד שעדיף לקבל את העובדה שהיא תמיד צודקת, ולהמשיך הלאה.

"למה חשבת למשך שנייה אחת שזה יהיה רעיון טוב להשאיר את החניכים החדשים עם קונור וטראוויס?" אנבת נאנחה.

"אני אף פעם לא אמרתי שזה היה רעיון טוב, אבל גרובר אמר לי שהוא נמצא כאן, אז א-"

"גרובר? גרובר נמצא כאן?" אנבת' קטעה אותו באמצע.

"טוב, הוא יצר איתי קשר דרך הקשר הטלפתי שלנו ואמר לי לבוא לביתן המרכזי", פרסי הסביר. "אז, הנה אני ואין סימן לגרובר בשום מקום", פרסי נאנח. הוא הסתובב והסתכל על המחנה, מניח את מרפקיו על המעקה.

הבעתה של אנבת' התרככה והיא רכנה מעל המעקה ליד פרסי והתנשמה עמוק תוך כדי.

"לא ראיתי אותו מאז היום הולדת שלי", פרסי אמר.

"הו, בוא הנה, היית רחוק ממנו לזמנים ארוכים יותר. וברצינות אתה אף פעם לא באמת רחוק ממנו עם הקשר הטלפתי שיש לכם", אנבת' אמרה, דוחפת מעט את פרסי. היא תמיד ידעה מה הדבר הנכון להגיד. פרסי חייך ושם את זרועותיו סביב מותניה. היא חייכה חזרה ונישקה אותו ברכות.