חצויים מכל הסוגים

הארי

הארי ידע שהוא לא יכול לתת לוולדמורט לפגוע באף אחד. אבל המילים שלו גרמו להארי צמרמורת.

ברור שאני יכול להרוג את וולדמורט. אני לא הייתי מהסס. נכון?

לשאת את הדם של עוד בן אדם על הידיים שלי...

לא, וולדמורט לא אנושי. הוא רוצח.

אבל להרוג אותו יהפוך אותי גם לרוצח?

הארי דחף את המחשבות הצידה. זה לא היה הזמן לחשוב, זה היה הזמן לפעול, להגן על החברים שלו

הקול של וולדמורט היה קר. "יש בתוכך את השנאה להרוג? כל השנים האלה, כל החברים שלך" -הוא אמר את המילה כאילו זה היה טפיל- "שמתו. חייב להיות שם משהו. ועדיין לא הרגת אפילו אחד מאוכלי המוות שלי. מה הם בשבילך? איזה מקום אתה מחזיק בלב שלך שלא יכולת לסיים את החיים שלהם",

"הם חשובים לי כמו עפר. אבל אני לא כמוך. אני לא מפלצת. יש לי אנשים שאכפת להם ממני", הארי אמר. "יום אחד, אולי אפילו היום, אתה תמות, ואתה תהיה לבד, ושבור, ולאף אחד לא יהיה אכפת", הוא אמר בקול נמוך.

"כולם מתים לבד", וולדמורט סינן.

"אתה טועה", פרסי אמר.

"יש לך את הזיכרונות של האנשים שאתה אוהב", ניקו נשם בכבדות.

"יש לך את הידע שמישהו מאמין בך אפילו אחרי שאתה מת", גרובר אמר.

"ואם אתה בר מזל, יש לך חבר שיחזיק לך את היד", אנבת' אמרה.

"חברות. אהבה", וולדמורט ירק. "אהבה לא יכולה להציל אותך. זה רק הופך אותך לחלש יותר", וולדמורט הרים את השרביט שלו. הארי צלל מהדרך כשהקרן הירוקה נורתה מהשרביט שלו.

"אקספליארמוס!"

"פרוטגו!"

"אגואמנטי!" גרובר צעק אחריהם, שולח זרם מים שנורה מהשרביט שלו. זה פגע ברצפה אחרי כמה מטרים, אבל גרובר לא נראה מוטרד. הוא הטיל את הלחש שוב, מה שנראה להארי חסר טעם, אבל הוא ניסה.

וולדמורט הטיל לחשים בזעם. הרמיוני ניסתה להסיט את רובם, אבל קללת ההרג הייתה בלתי ניתנת לעצירה. הדבר היחיד שמנע ממנה להגיע היה פרסי . הוא השתמש בחרב שלו בתור מגן, מסיט את הלחשים לעבר הקירות והריהוט. כמה מהם פגעו בו. אבל הם רק גרמו לו למעוד אחורה.

חוץ ממנו, גרובר המשיך להזרים את המים מהשרביט שלו. שלולית ענקית נוצרה סביב רגליו.

"גרובר, אני מעריך את המאמץ, אבל זה לא עוזר", הארי צעק. גרובר לא הקשיב.

"אנחנו חייבים לצאת מכאן!" אנבת' צעקה. "זה ניקו", היא אמרה. להארי בקושי היה זמן להעיף מבט נעבר לכתפו על הנער שנכנס ויצא מהכרה שוב ושוב.