חצויים מכל הסוגים

הארי

הארי צפה כששלושת האמריקאים עזבו את חדר המועדון, מדברים אחד עם השני בשקט. ברגע שהם הלכו, פטפוט פרץ בקרב שאר תלמידי גריפינדור.

"תמשיך, מה עוד מקגונגל אמרה?" שיימוס שאל. הם עדכנו את כולם בפגישה שלהם.

"טוב, כמו שאמרנו, היא אמרה לנו שהקסם שלהם נראה כמו קסם אפל, ואז האמריקאים באו עם איזה תירוץ כאילו זה היה סוג חדש של קסם קרב או משהו כזה, כאילו הם נלחמו בחרבות משוגע, והרבה מהם", רון אמר.

"מה קרה אחר כך?"

"שאלתי אותם מה קרה, מה באמת קרה, והם הלכו עם זה על איך שהם 'דיברו את האמת' והם 'לא עשו שום דבר לא בסדר'. ממציאים כל מיני תירוצים", רון קרא. "עזבנו אותם במסדרון, והם עקבו אחרינו חזרה לכאן",

אחרי כמה זמן הסטודנטים התחילו להיעלם ולהתפצל לקבוצות משלהם, חלק נשארים בסביבה, וחלק עוזבים למעונות שלהם.

"רון, הארי, אני צריכה להגיד לכם משהו", הרמיוני אמרה בשקט. זה היה הדבר הראשון שהארי שמע אותה אומרת מאז שהשור תקף. היא נראתה מפוחדת ומוטרדת.

"מה קרה?" רון שאל, דאגה בקול שלו. היא לקחה נשימה עמוקה, עיניה החומות מרצדות באי וודאות.

"אני חושבת ש... אני מתכוונת, זה נראה כמו... זה יכול להיות ש... הו, לא משנה..." היא אמרה, עוצרת את עצמה. היא נענעה בראשה והתיישבה על הספה.

"מה זה?" הארי לחץ.

"כלום",

"הרמיוני", רון אמר בתחינה.

"אתם תגידו שאני משוגעת!"

"תגידי לנו!" הארי קרא.

"רק... רק תנו לי קמת זמן כדי להבין כמה דברים", הרמיוני אמרה, מרימה את ידיה באוויר כדי לומר לבנים להפסיק. "בבקשה",

"בסדר", הארי וויתר, אבל הסקרנות שלו רק גדלה.

"אבל את בסדר?" רון שאל.

"אני בסדר, באמת", היא השיבה. הארי הסתכל הלוך ושוב בין שני החברים שלו. רון, לפתע מודע לזה שהארי צופה בו, הסמיק באדום כהה והתיישר, מסתכל למטה על הכפות כרגליים שלו.

"טוב, אה, אני אעלה למעלה לסיים לפרוק את הדברים", הוא אמר. "הארי אתה בא?"

"הו, אני כבר סיימתי", הארי אמר. רון הניע את ראשו לעבר המעונות שלהם, הופך את זה לברור שהוא רוצה שהארי יעקוב אחריו. "אבל אני אבוא בכל מקרה", הוא אמר.

"ביי", הרמיוני אמרה. "תגידי לנו כשאת מבינה את מה שזה לא יהיה", רון קרא אליה מלמעלה.

הארי ורון הלכו לחדר שלהם איפה שנוויל ישב על קצה המיטה שלו מדפדף באיזשהו ספר של תורת הצמחים. הגלת נסגרה מאחוריהם ברעש חזק.

"מה זה היה, הארי?" רון קרא, מרביץ לכתף של הארי

"אאוץ' בשביל מה זה היה?" הוא תהה, לגמרי לא מודע למה רון צעק עליו.

"אתה יודה טוב מאוד בשביל מה זה היה! המבט הזה מקודם!"

"איזה מבט?"

"המבט כשדיברתי עם הרמיוני",

"הו, אתה מחבב אותה, נכון?" נוויל צץ, מחייך בתמימות.

"לא!" רון קרא. מסמיק שוב פעם.

"רון, אתה אדום כמו עגבנייה, תירגע", הארי צחק, נשכב על המיטה שלו. רון שילב ידיים וצנח על המיטה שלו. הוא הוציא את השרביט שלו מהכיס והצביע איתו על המזוודה.

"אלוהמורה", רון אמר המזוודה נפתחה לרווחה, חושפת ערימה מבולגנת של בגדים. רון בהה בה לרגע, ואז נשכב על המיטה שלו. "אני אעשה את זה מחר", הוא משך בכתפיו

"איך השור הגיע כל כך קרוב לטירה? ולמה הוא עזה את זה?" הארי תהה.

"איך היה הקסם של פרסי ואנבת'?" נוויל שאל. הוא לא היה מסוגל לעצור את עצמו.

"זה היה כאילו הם מנסים לחתוך את השור לחתיכות בשרביטים שלהם", הוא אמר

"על מה אתה חושב שהרמיוני ברברה שם למטה?" רון תהה.

"מי יודע, אבל אם זה מוביל אותנו לאיזשהו מקום, אנחנו לא צריכים לפקפק בזה", הארי אמר בחדות. רון משך בכתפיו בהסכמה והתיישב על מיטתו הלא מסודרת

רק אז, הדלת נפתחה בשקט. פרסי נכנס פנימה ועמד באמצע החדר, כאילו הוא לא ציפה משלושת הבנים האחרים להיות שם. הוא קפא לרגע, לפני שצחק בעצבנות והלך למיטה שלו.

"מצטער, אני רגיל שיש לי חדר משלי", הוא אמר. הוא נשען למטה ומשך את התיק דופל הקטן שלו שהיה מתחת למיטה שלו הארי הבחין בחוט עור עם ארבעה חרוזים סביב צווארו. הוא שלף תיק עור קטן שצלצל ממטבעות. "נתראה",

"לאן אתה חושב שהוא הולך עם זה?" הארי תהה.

"אני תוהה מה יש בתיק הזה שלו..." רון אמר. והוא וארי חלקו מבט משותף לפני שהלכו באיטיות לכיוון התיק של פרסי.

"זה נקרה רק כמו ערימה של בגדים", רון אמר, דוקר את התיק עם הכף רגל שלו, הארי כרע על ברכיו ובלי לגעת בתיק, הוא הבחין בשרביט של פרסי.

"ראית את פרסי שם את השרביט בתיק?" הארי שאל. רון הניד בראשו.

"לא, הוא רק לקח את השקיק של המטבעות", הוא אמר "למה?"

הארי הוציא את השרביט של הארי מהתיק של פרסי והחזיק אותו כמו חיתול מלוכלך של תינוק. "אם השרביט היה פה, אז איך פרסי יכול היה להילחם בשור?"

"אולי יש לו עוד שרביט?" נוויל הציע.

"כן, בטח, הוא רק רצה שרביט גיבוי אז" הארי אמר בסרקסטיות. " לא משנה איך הם הביסו את השור הם לא עשו את זה עם קסם",