חצויים מכל הסוגים

אנבת'

אנבת' הרגישה הקלה. סוף סוף, היא תמצא שלווה. לא עוד מלחמות, או קרבות עם קוסמים מרושעים. אולי אפילו יהיה לה ולפרסי זמן לצאת לדייט נורמלי. היא חייכה לעצמה כשהיא המשיכה לסדר את הבגדים שלה בערימות מסודרות על המיטה שלה.

בכל מקרה, היה עדיין דבר אחד שניקר במוחה שהיא לא הצליחה לנער לא משנה כמה חזק היא ניסתה. זה מגיע עם להיות חצויה, היא אמרה לעצמה. תמיד משגיחים על האבדון שמגיע.

"אני לא מאמינה שאת עוזבת", מנדי נאנחה. "עכשיו אני רק עם פדמה, ואיזבל. בהצלחה לי", היא מלמלה.

לאורך כל השבוע, מנדי נפתחה לאט. אנבת' למדה על הרגשות האמיתיים שלה לגבי שני השותפות האחרות לחדר, שאנבת' שתפה איתה.

"את תהיי בסדר", אנבת' הרגיעה אותה, סוגרת את הרוכסן של התיק שלה. "פדמה אפילו לא כל כך גרועה. זה רק שהיא בסביבה של איזבל..." קולה של אנבת' נגרר. מנדי צחקקה קלות והפכה את הדף בספר שלה.

הדלת למעונות נפתחה בפתאומיות ואיזבל נכנסה פנימה. מדברים על השטן, אנבת' חשבה.

"מה את עושה?" איזבל שאלה, העיניים שלו רצות הלוך ושוב בין אנבת' לערימת בגדים ולתיקים שלה.

"אני חוזרת חזרה הביתה", היא אמרה. איזבל נראתה מופתעת, אנבת ציפתה ממנה שתגיד משהו מגעיל כמו "מה, הצלחת לגרום לעצמך שיסלקו אותך?" או "אני מופתעת שהצלחת להישאר כל כך הרבה זמן". בכל מקרה, היא לא אמרה שום דבר. מאז שאנבת' התפרצה עליה לפני כמעט שבוע, איזבל לא אמרה יותר דברים גסים.

"אז, את יודעת מתי את עוזבת?" מנדי שאלה.

"בקרוב, אני מקווה. אני מתכוונת, זה נחמד פה והכל, אבל אני מתגעגעת הביתה", אנבת' אמרה. היא לא יכלה לחכות לחזור שוב למחנה, גם אם זה אומר לחזור לתרגילי הכשרה נמרצת וללמד חצויי דם צעירים שרק עכשיו גילו מי ההורים שלהם. היא התגעגעה לשגרה ולארגון, ועוד יותר מזה, היא התגעגעה לרגעים הספונטניים עם פרסי שמצאה בתוך הכל.

"מה השעה?" אנבת' שאלה. מנדי הסתכלה בשעון שלה.

"השעה שתיים", היא אמרה. אנבת' סגרה את התיק שלה ושמה את כל הדברים שלה על המיטה כדי לזכור לארוז אותם אחר כך.

"אני אראה אותך אחר כך", היא אמרה.

"לאן את הולכת?" מנדי שאלה.

"אמרתי לפרסי שאני אפגוש אותו עוד שעה, לפני שעה", אנבת' אמרה, שמה את הנעליים שלה. "ביי".

"אנבת' הלכה מחוץ למעונות שלה, דרך חדר המועדון, ולמטה במדרגות הספירליות שהובילו החוצה לאולם. היא העבירה את ידה לאורך קירות האבן המגניבים כשהלכה.

היא מצאה את פרסי מחכה לה מחוץ לחדר המועדון של רייבנקלו.

האיש שעשה אותי, מכר אותי. האיש שקנה אותי, לא משתמש בי. האיש שמשתמש בי לא יודע שהוא משתמש בי. מה אני?" הוא שאל משלב את האצבעות שלו בשלה. אנבת' נעצרה לרגע וחשבה לפני שהיא ענתה

"ארון קבורה", היא השיבה. פרסי בהה בה בחוסר אמון.

"וזה למה את חכמולוגית", הוא אמר, לוחץ את ידה.

"למה רצית לפגוש אותי בכל מקרה?" היא שאלה. פרסי חייך בעדינות. "מה זה?" היא שאלה.

"את תראי", הוא אמר. אנבת' גלגלה אליו עיניים אבל עקבה אחריו הכל זאת, הסקרנות שלה בוערת לדעת לאן הם הולכים.

הם יצאו החוצה והלכו לכיוון בית הסירות, פרסי מושך את אנבת' מאחוריו. הם הגיעו לבניין עץ ישן ונכנסו פנימה. באמצע החדר היה שקית פלסטיק.

"פרסי, מה אנחנו עושים כאן?" אנבת' שאלה אותו.

"רק תשבי", הוא אמר לה. היא התישבה על הרצפה ונשענה אחורה על הידיים שלה.

"אז, זה לקח קצת שוחד, אבל..." הוא אמר, מושיט את היד לשקית הפלסטיק. הוא שלף החוצה מיכל הוא הוריד את המכסה וחשף קאפקייק כחול.

"מה זה?" היא שאלה אותו.

פרסי גיחך. "הבנתי שאנחנו צריכים להירגע, אז חשבתי שאני יכול לתת לך את הקאפקייק הפעם", הוא אמר.

אנבת' חייכה ורצה לצידו, נשענת על החזה שלו. הם הסתכלו על האגם, שאותו יכלו לראות בבירור דרך החלון של בית הסירה. אנבת' חצתה את הקאפקייק לשניים כדי ששניהם יוכלו לחלוק. פרסי לקח ביס ועצר לרגע, לועס באיטיות.

"לא טוב כמו הקאפקייקים שלך ושל טייסון אבל זה קרוב למקום השני", הוא אמר. הם סיימו לאכול, נהנים מהשקט ומהחברה אחד של השני.

בכל זאת, באמצע כל זה, אנבת' לא יכלה שלא לחשוב ולתהות לגבי אלות הגורל שוב. בטח ראו את זה על הפנים שלה, בגלל שפרסי הפנה את תשומת ליבו לזה.

"מה לא בסדר?" הוא שאל אותה.

"זה כלום, רק... אני עדיין תוהה לגבי אלות הגורל".

"את לא צריכה" הוא אמר. אנבת' נתנה לו אגרוף חלש לבטן. "אנבת', הכל בסדר. אנחנו בסדר", הוא אמר לה.

"אני יודעת אבל-"

"אנבת' הוא אמר בקול רך ועוצמתי שגרם לה פרפרים בבטן. הוא הסתכל לה בעיניים. "אמרתי לך שאני לא אתן לשום דבר רע לפגוע בך. אנחנו נהיה בסדר". הוא עצר הוא נשען קדימה ונישק אותה. אנבת' משכה אותו קרוב יותר, וכרכה את זרועותיה סביבו, לא רוצה לשחרר אותו אף פעם. כשהם נפרדו, פרסי השאיר את הראש שלו נשען על שלה.

הייתה נהמה רכה. היא התחזקה לאט לאט.

"את שומעת את זה?" פרסי נאנח. אנבת' נתנה לו גיחוך יודע.

"אנחנו אף פעם לא יכולים לקבל הפסקה, נכון?" היא מלמלה, מושכת את הסכין שלה מהמותניים.

"הו קדימה, זה יהיה כיף", פרסי צחק, מוציא החוצה את אנקלוסמוס ונעמד. הוא לקח את היד של אנבת' ומשך אותה שתעמוד לצידו.

הוא נתן לה נשיקה קצרה ומתוקה על הלחי וחייך. "בשביל מזל טוב". אנבת' דחפה אותו בחיבה והם עמדו גב אל גב, מוכנים להילחם

ואז כלב השאול קפץ עליהם.