חצויים מכל הסוגים

הרמיוני

הרמיוני לא הייתה שמחה במיוחד כשהארי ורון יצאו מהתא שלהם כדי למצוא את נוויל. הם לא אמרו למה הם רצו לראות אותו, רק שהם צריכים ויצאו מהתא. הם השאירו אותה לבד הם הסטודנטים מאמריקה.

הם לא בדיוק מרושעים, אבל הם תמיד התנהגו בחשדנות. לדוגמא; פרסי היה יבש לגמרי אחרי האסון מחנות ההוקוס מוקוס, לא היה להם שרביטים, גרובר תמיד ישן עם כובע ונעליים מתחת לשמיכה (האינפורמציה של רון מזה שהם חלקו יחד חדר) ונראה שהם לא יודעים שום דבר על הוגוורטס, הארי, או וולדמורט.

הרמיוני אולי הייתה מרגישה קצת יותר טוב אם אנבת' הייתה ערה, אבל היא ישנה כמעט לאורך כל הנסיעה. הזמן הכי ארוך שהיא הייתה ערה היה הזמן בו הם החליפו את הבגדים שלהם לגלימות. פרסי גם נמנם כמה פעמים, למרות שהיא הניחה שזה בגלל השינוי בזמנים. גרובר, בכל מקרה, היה ער במשך כל הזמן.

למרוד שהיא לא במיוחד אהבה להיות עם המכשפים האמריקאים לבד, היא החליטה שזאת הזדמנות מצוינת לגלות מי הם ומאיפה הם באמת.

"אז, מה הנושא האהוב עליכם?" הרמיוני שאלה את הבנים.

"הו... טוב, אני אוהב צמחים וכאלה", גרובר אמר באיטיות.

"אז תורת הצמחים אם ככה?" הרמיוני אמרה. גרובר הרים את הגבות שלו, כאילו שהוא מופתע שקיים בכלל שיעור בנושא של צמחים.

"ואתה, פרסי?"

"טוב, מה יש לא לאהוב באמת? הכל דיי מגניב", הוא אמר במעורפל. הרמיוני צמצמה את עיניה מעוצבנת.

כמה מדויק, היא חשבה, נשענת לאחור על המושב בתא.

רון והארי סוף סוף חזרו מהמשלחת הקטנה שלהם, להקלתה הרבה של הרמיוני, והתיישבו בשני צדדיה.

"נוויל אמר היי, הרמיוני", הארי אמר.

רון העיף מבט לעבר הסטודנטים האמריקאים בסלידה. הוא שכנע את עצמו שהסטודנטים האמריקאים גויסו על ידי וולדמורט כדי לעזור לאוכלי המוות להשתלט על הוגוורטס. הרמיוני ידעה שיש בהם משהו מוזר, אבל הם לא יכולים להיות אוכלי מוות, הם יכולים?

הייתה עצירה ארוכה.

"אז... איך בית הספר שלכם?" הרמיוני המשיכה ללחוץ בעקשנות, מחליטה שהיא צריכה לגלות יותר על הסטודנטים מאמריקה.

"הוא טוב", פרסי אמר בנונשלנטיות. הרמיוני באמת התחילה להתעצבן מהתשובות המעורפלות שלו.

"איפה הוא נמצא?"

"לונג איילנד, ניו יורק", גרובר הצטרף. פרסי ירה אליו מבט אזהרה, אבל לא אמר כלום על זה. במקום, הוא שינה את הנושא. הרמיוני רשמה לעצמה בראש לחפש ספר על בתי ספר קסומים אחרים ברחבי העולם כדי לקרוא יותר.