חצויים מכל הסוגים

הרמיוני

הרמיוני, הארי, ורון היו ערים עד מאוחר, הרמיוני ניסתה לעזור להם ללמוד לבחינה שהייתה להם בשיעור לאומנויות נגד כוחות האופל, והארי ורון ריחפו והקסימו את הקפיצים שלהם להילחם כבר עברו חודשיים מאז שהתחילה שנת הלימודים, והרמיוני הייתה שקועה עד הצוואר בהתכוננות לבחינות.

"אולי אתם שניכם תקחו את זה ברצינות בבקשה? אתם הולכים להיכשל אם לא תקדישו תשומת לב", הרמיוני הרצתה להם. רון נאנח ונשען חזרה על הספה.

"בסדר, בסדר", הוא נרתע, הקפיץ שלו נופל מהאוויר.

"סנייפ נותן לנו מבחן בערך כל שבוע, זה מגוחך", הארי התלונן. הרמיוני פתחה את הפה כדי להגיב, אבל קול מוכר קטע אותה.

"שלום? חבר'ה אתם יכולים לשמוע אותי?" אנבת' אמרה דרך הודעת האיריס נט הנוצצת. שלושתם הסתכלו עליה עם הבעה מופתעת ולסת פתוחה.

"אנבת'? מה-למה...." הרמיוני גמגמה.

"היי, טוב. אני צריכה לשאול אותך משהו חשוב", היא אמרה, תסכול בקולה. השיער שלה היה קשור בקוקו מבולגן והיא נראתה תשושה.

"מה זה?" הארי תהה.

"ראיתם את פרסי? או שמעתם ממנו בכלל?"

"אה, לא מאז שאתם עזבתם", רון אמר באיטיות.

הרמיוני קימטה את מצחה.

"למה? מה הבעיה?"

אנבת' לחצה את אצבעה והאגודל שלה לזווית עיניה. "פרסי נעלם. חיפשתי אותו בכל מקום, חשבתי שאולי... אני אפילו לא יודעת", היא מלמלה.

"הוא נעלם?" הארי שאל.

"כבר שבוע עכשיו", היא הנהנה. "אף אחד לא ראה אותו או שמע ממנו. אני לא מצליחה להשיג אותו דרך איריס נט, הוא פשוט נעלם". הקול שלה נשמע מתוסכל, אבל מאחורי המעטה של הכעס הרמיוני יכלה לראות עד כמה היא באמת דואגת.

"אני כל כך מצטערת", הרמיוני אמרה ברכות. אנבת' ניקתה את הגרון שלה.

"אל תצטערי. זה לא כאילו זאת אשמתך", היא אמרה, מושכת בכתפיה. "אני חייבת ללכת... אני אתקשר אלייך אם אני אגלה עוד משהו", היא אמרה.

התמונה דהתה. שלושתם היו בשקט.

אתם חושבים שהוא בסדר?" רון סוף סוף שאל.

"אני בטוחה שהוא כן", הרמיוני אמרה, אף שקולה התהפך מעט. שבוע ואף אחד לא ראה אותו. הרמיוני מיערה את המחשבות האיומות שנכנסו לתודעה שלה. פרסי היה חזק. הוא יהיה בסדר.

"בואו נסגור את הספרים ללילה", הרמיוני אמרה, הקול שלה כבד. הם שמו את הספרים שלהם בצד ועשו את דרכם לחדרים שלהם בשקט.

הזמן אחרי שאנבת' התקשרה הרגיש כמו נצח. היא המשיכה לחשוב על מה קרה לחבר האמריקאי שלה. כבר עבר חודש עד שהם קיבלו עוד חדשות לגבי מה שקרה.

"היה לי את החלום הכי מוזר אתמול", אמר רון בארוחת הבוקר. הרמיוני הסתכלה עליו. אין שום סיכוי ששלו יהיה יותר מוזר משלה. "ראיתי את אנבת' והיא אמרה לי שמצאו את פרסי",

"היה לי בדיוק את החלום הזה" הארי והרמיוני קראו יחד. שלושתם הסתכלו אחד על השני בחוסר אמון.

"אתם לא חושבים שזה באמת היה...."

"אולי..."

"דברים מוזרים יותר קרו".

הרבה יותר מוזרים".

קושרת את זה עם סיפור העלילה של גיבורי האולימפוס.

לפני שאני מתעמקת בתודות ובסימן הסיום, שני דברים.

עלילת המשנה של אנבת' הדואגת לגורל אפשר לפרש 2 דרכים שונות. אחת מהן קשורה לנבואה בהארי פוטר בין הארי וולדמורט, כמעט כאילו זה באמת תלוי בהארי שמנצח ומי נפטר. (אני לא רוצה לקלקל שום דבר לאנשים שלא סיימו את ספרי גיבורי האולימפוס ומתכננים לעשות זאת.)

2) אני מתחנת, אם נהנית מהסיפור הזה, בבקשה תבדוק את הסיפורים האחרים שלי.

הכל די מוזר בעיניי שזה נגמר. כלומר, מעולם לא חשבתי שאצליח להשיג משהו בסדר גודל כזה שנראה על ידי כל כך הרבה אנשים. זה נתן לי ביטחון כה מדהים.

בשנה האחרונה הרבה דברים קרו בחיי, דברים שאולי לא נראים גדולים עבור חלק מהאנשים, אך שינו את כל המציאות שלי. לפעמים קשה לומר שהכל בסדר, ששום דבר לא בסדר ולהמשיך לחייך, אבל כשאני מקבל אימייל שמישהו הוסיף את הסיפור שלי לרשימת קריאה או לספרייה שלהם, אני מקבלת את התחושה המדהימה הזו בפנים. כשמישהו לוקח את הזמן לכתוב ביקורת כדי לומר שהוא אוהב את הסיפור שלי, אני מרגישה שמה שאני אוהבת לעשות הוא באמת חשוב למישהו. אני באמת מרגישה שאני יכולה לדעת מה אני רוצה לעשות עם שארית חיי (וזו אמירה די גדולה). כשאני קוראת סקירה חיובית, חלק ממני אומר 'אם זה מה שאני יכול להשיג בסוף יום, אז יום מתסכל אחד נוסף לא יהיה נורא'. אני למעשה שומרת את כל אותם דוא"ל התראה בתיקיה בדוא"ל שלי, שם הם כרגע תופסים הרבה שטח מחשב, אבל לעולם לא אמחק אותם.

אני רוצה להודות לריק ריירדן ו- J.K. רולינג (אם כי אני יודעת שאף אחד מהם לא יקרא את זה בקרוב). שניכם ההשראות הגדולות שלי לכתיבה. גרמתם לי לראות את הקסם בקריאה. אני שואפת שהרבה אנשים יקראו את העבודה שלי כמו שיש להם ויהיה להם המסירות לאוהדים שלהם ולכתיבה שלהם. הדמויות שלך מדהימות ותודה ענקית על ש"הלוואת "אותן לי.

אני רוצה לומר תודה ענקית לכל אחד מכם. מאלו שהיו עם הסיפור הזה כבר מההתחלה, לאלה שהגיעו להירשם לעדכון הבא, אני לא יודע כמה מילים יכולות להביע את הכרת התודה שאני מרגישה. אני מרגישה שאני חלק ממשהו גדול יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין.

אז תודה לכם. זה היה מדהים ואני אוהבת אותכם מלא 😘😘😘😘😘