חצויים מכל הסוגים

הרמיוני

הרמיוני ישבה בחצר עם רון והארי, מדפדפים בספרים על בתי ספר אמריקאים. עכשיו כשהיא התחברה עם אנבת' על המיתולוגיה היוונית, היא חשה אשמה על זה שהיא מרחרחת בחייהם הפרטיים, מנסה לחשוף סוד כלשהוא שהוא לא קיים, היא דחפה את האשמה הצידה, בידיעה שעדיף להיות בטוחים מאשר לגלות שהם מסתירים משהו מסוכן.

הרמיוני נאנחה והרימה את ראשה. היא הביטה על החצר, מתבוננת בתלמידים כשהם עוסקים בעסק שלהם. קוראים, צוחקים, מדברים, נהנים מזמן שלהם לפני שהם צריכים להיכנס לשיעורים ביום למחרת.

בצד השני של החצר, הרמיוני הבחינה בפרסי, אנבת', וגרובר. הם הלכו לכיוון הספסלים הריקים, מדברים עם הבעה עצובה, ומובסת על פניהם. הרמיוני הסתכלה עליהם ותהתה מדוע הם כל כך אומללים. הם נראו בסדר במהלך הקווידיץ'.

"אני כבר חוזרת", הרמיוני אמרה לרון והארי, הסקרנות שלה משתלטת עליה. היא קמה, משאירה את הספרים שלה על האדמה.

"לאן את הולכת?" רון שאל אותה, מסתכל למעלה ממשחק השח מט של הקוסמים שהוא והארי שיחקו. כמו תמיד, רון ניצח.

"אני רק רוצה לשאול את אנבת' כמה שאלות", הרמיוני השיבה לפני שהסתובבה והלכה.

"תיזהרי!" רון לחש-צעק אחריה. הרמיוני גלגלה את עיניה וחייכה באותו זמן. זהירותו הגיעה למרחקים ארוכים, אפ כי דאגתו הייתה כמעט חמודה.

"שלום", היא אמרה, איכשהוא בזהירות, מקווה שהיא לא מפריעה. "ישבתי בצד השני של החצר עם הארי ורון וחשבתי שאני אבוא לכאן",

הרמיוני שמה לב שאנבת' אחד מתשעה חרוזים שהיו על שרשרת מחוט בין אצבעותיה. לכל אחד מהם היה סמל שונה, אם כי הרמיוני לא הצליחה להבחין בכל אחד מהם.

כשאף אחד מהם לא אמר לה שום דבר, הרמיוני שאלה "הכל בסדר?"

"כן", אנבת' נאנחה. " אנחנו רק עכשיו גילינו שבין הדוד של פרסי הוא... טוב, הוא נכנס לצרות", עיניה האפורות הביטו לעבר פרסי, שבהה באדמה, מחזיק את העט שלו בחוזקה בידו.

"אני מצטערת לשמוע את זה?, הרמיוני אמרה בסימפתיה. "אני מקווה שהוא בסדר", פרסי נתן לה הנהון חזק אך מודה לפני שהחזיר את מבטו לקרקע.

"אני יודעת שזה בטח לא הזמן הכי טוב, אבל תהיתי אם קיבלתם כבר את לוח הזמנים שלכם", הרמיוני שאלה. היא חשבה שהדרך הכי טובה ללמוד עוד על הסטודנטים מאמריקה היא לצפות בהם עובדים, אז הרמיוני קיוותה להיות בחלק מהשיעורים איתם.

"לא, עדיין לא", גרובר אמר בקצרה. מסביב לצוואר של גרובר, הרמיוני הבחינה בשרשרת דומה לשל אנבת', למרות שהיו לו הרבה יותר חרוזים משלה.

"הו... טוב, אוקיי אז", הרמיוני אמרה במבוכה. ואז, אחרי שעמדה שם דקה נוספת, היא הסתובבה וחזרה חזרה לכיוונם של רון והארי.